מתעוררים לחיים - פאנפיקים

הארי פוטר והילד המקלל - פרק 22 - השיחה

מינרווה מקגונגל הייתה אישה גבוהה.
אלבוס ידע את זה כבר, כמובן. הוא תמיד ראה אותה יושבת עם סגל המורים בארוחות, ולפעמים הולכת במסדרונות של בית הספר. למרות שלימדה את כל קרובי משפחתו כמעט, ולמרות שהוריו ודודיו של אלבוס החשיבו אותה כידידה קרובה ותמיד הזמינו אותה לחג המולד (תמיד סירבה באדיבות, מפני שהייתה עסוקה מדי) אלבוס אף פעם לא דיבר איתה שיחה של ממש., או אפילו ראה אותה מקרוב.
אבל עכשיו, כשעמד בפתח המשרד והביט בה – דמותה הגרמית גוחנת מעל ערימת דפים, שיערה הכסוף זוהר קמעא באור השמש הבוקע מהחלון, ועיניה ננעצות בו בחומרה דרך מסגרות משקפיה המרובעים – נזכר שוב, ברעד פתאומי, עד כמה מאיימת היא.
"מר פוטר". היא הרימה את ערימת הדפים שכתבה והניחה אותה בצד. "שב, בבקשה".
אלבוס גרר את רגליו עד שהגיע לשולחנה. לאחר רגע של היסוס התיישב.
במשך רגע ארוך, איש מהם לא אמר דבר.
לבסוף אלבוס לא היה מסוגל לעמוד בזה יותר, והוא שבר את הדממה. "פרופסור, אני-"
"עוגיית ג'ינג'ר, מר פוטר?"
הוא בהה בה. "מה?"
היא הוציאה צנצנת גדולה מתחת לשולחנה, הסירה את הפקק והוציאה ממנה עוגייה.
אלבוס בהה בה, ולבסוף אמר, "אה, אוקי, תודה"
"על לא דבר". היא החזירה את הצנצנת למקומה והושיטה לו את העוגייה. הוא לקח אותה, מבולבל.
פרופסור מקגונגל נשענה לאחור ובחנה אותו רגע ארוך. "אז איך עברה עליך השנה, מר פוטר?"
אלבוס לא ידע איך להגיב לשאלה הזאת.
"אני שואלת משום שקיבלתי דיווחים מכל אחד ואחד מסגל המורים, שאתה אחד מהתלמידים החרוצים והמבריקים ביותר שהיה להם את העונג ללמד, מה שמרשים, כי חלק מהם לימדו את דודתך".
אלבוס זז במקומו בחוסר נוחות. הוא לא הבין לאן היא הולכת עם זה. האם באמת קראה לו לשיחה רק כדי לשבח אותו?
פרופסור מקגונגל הסירה את משקפיה, הבריקה אותם והרכיבה אותם שוב. היא פלטה אנחה עמוקה וחזרה להביט באלבוס כשעל פניה מבט חד.
"תראה, מר פוטר, אני לא עומדת להעמיד פנים שאין בינינו קשר. אני לימדתי את הוריך ואת דודיך, ובעצם את רוב בני המשפחה שלך. אני לחמתי לצידם במלחמה, והייתי איתם באובדנם. אך זו בדיוק הסיבה שעליי להיזהר. אני אולי ידידה של משפחתך, אבל אני גם המנהלת של בית הספר הזה, ובתור מנהלת, יש לי את האחריות כלפי כל תלמיד ותלמיד שלומד כאן. אני לא מאמינה בהעדפה או בויתורים. למעשה, אני מתנגדת להם באופן עקרוני. זו הסיבה שכשאחיך הגיע לבית הספר, הבהרתי להוריך שאני לא עומדת להעניק לו יחס מיוחד. אני מאמינה שלכל אחד יש פוטנציאל לצמוח ולהפוך להיות מי שבאמת נועד להיות. אבל הדרך להבין מי אתה זו הדרך שלך בלבד, ולכן, כמורה וכמנהלת, ידעת שאני לא יכולה להתערב בדרך שלך. לא התערבתי כששובצת לסלית'רין, ולא התערבתי כשעברת חוויות לא נעימות – ומההיכרות שלי עם בתי גריפינדור וסלית'רין ומהיריבות שהייתה להם לאורך השנים, אני בטוחה שהיו הרבה חוויות לא נעימות. הרגשתי שזו חובתי לוודא שתמצא את הדרך שלך. אבל..." לפתע היא נאנחה שוב, והפעם זו הייתה אנחה ארוכה הרבה יותר. לרגע נראתה עייפה מאוד.
לבסוף המשיכה. "אבל עכשיו, אני תוהה האם עשיתי את הבחירה הנכונה".
אחר כך הם שתקו שוב, במשך פרק זמן שנמתח כמו מסטיק. לבסוף אלבוס נשבר. "פרופסור... למה את מספרת לי את כל זה?"
פרופסור מקגונגל יישרה את משקפיה ונעצה בו מבט חודר. "אני מספרת לך את כל זה, מר פוטר, כדי שתקבל מושג לגבי הדילמה שאני מתמודדת איתה עכשיו. כן, אתה תלמיד, ועוד תלמיד שנה ראשונה, אבל אני מאמינה שאתה אינטליגנטי מספיק כדי להבין. אני רוצה להבהיר משהו. מה שקרה במגרש הקווידיץ' היה האחריות שלך, לחלוטין. אבל לא אשקר ואומר שלא היה לי חלק בזה – שלנו היה חלק בזה, בתור מורים, מחנכים ואנשי צוות בבית הספר. היינו צריכים לשים לב למצוקה שלך. מצד שני, אתה היית צריך לספר לנו".
אלבוס השפיל את מבטו אל חיקו. הוא לא ידע מה לומר.
"מר פוטר".
הוא הרים את מבטו, וכמעט נרתע. המבט שנעצה בו היה נוקב כמו מבט של נץ.
"אתה השתמשת בלחש במהלך משחק הקווידיץ' – לחש תקיפה שתלמידי שנה ראשונה לא אמורים לדעת. מאיפה השגת את המידע על הלחש הזה?"
אלבוס הביט הצידה. הוא הרגיש נחשים של אשמה מתכווצים בתוך בטנו. "אני..."
"מר פוטר, אני מציעה לך לומר את האמת. זה יעשה את הכול קל יותר, לכולנו".
הוא שתק, ולבסוף מלמל, "גנבתי אותו".
שתיקה. "אני מבינה. ממי גנבת אותו?"
"מפרוסור טירסנואו".
"האם מישהו עזר לך להתאמן על הלחש?"
"לא. למדתי אותו לבד".
"אני מבינה". אמרה שוב. היא נשמה עמוקות ואז אמרה, "מר פוטר, האם אתה מודע לסכנה העצומה שטמונה בלמידת לחשים ללא הכשרה או פיקוח מתאימים?"
"אנחנו לומדים לחשים בשיעורים..." מלמל בחצי פה.
"הלחשים שאתם לומדים בשיעורים לא משתווים לרמת הלחש הזה, ואני חושבת שאתה יודע את זה. למעשה, אני חושבת שהיית מודע לכך מההתחלה. הדבר שאני רוצה לדעת, הוא למה? למה למדת כישוף תקיפה מלכתחילה, ולמה השתמשת בו בזמן המשחק?"
אלבוס שתק. הוא ידע שהוא לא יכול לספר לה, כי היא תספר על זה לאבא שלו, ולאבא שלו אסור לדעת על זה, כי אז הוא יבוא להוגוורטס, והוגוורטס זה ליד הוגסמיד, והוגסמיד זה המקום שבו התבצע הרצח הראשון. אביו לא יכול לדעת על זה, או שימות.
"חשבתי שראיתי מישהו מרמה", אמר לבסוף, ומיד התכווץ. זה היה כנראה השקר הטיפשי ביותר שהיה יכול לומר.
הוא בחנה אותו. "אז אתה אומר לי שלמדת לחש תקיפה כדי שתוכל להשתמש בו נגד שחקנים אחרים בזמן משחק קווידיץ'?"
הוא בהה ברצפה. "כן".
"מר פוטר".
קולה היה נוקב כל כך שהוא לא העז להרים את מבטו.
"אמרתי לך. אמור את האמת".
הרגע הבא דרש מאלבוס את כל אומץ ליבו. הוא הרים את עיניו והביט בה, מרגיש מלא נחישות.
"אמרתי את זה האמת, פרופסור. זה מה שקרה".
אחרי שאמר את זה, פרופסור מקגונגל לא אמרה דבר במשך הרבה מאוד זמן. אלבוס חשב שהוא עומדת לצעוק עליו, אבל אז היא אמרה, "טוב, חשבתי שאצליח לגרום לך להקשיב, אבל כנראה שרק שיחה איתי לא מספיקה. אני מקווה שלהוריך תהיה מוכן להקשיב".
אלבוס לא הבין. "מה?"
בתזמון מושלם, נשמעה דפיקה על הדלת.
"יבוא!" קראה פרופסור מקגונגל.
הדלת נפתחה, והוריו נכנסו מבעד לדלת. אלבוס הרגיש כאילו שפכו עליו דלי של מים קרים.
"מינרווה!" אמר אבא, "כמה טוב לראות אותך".
"עבר יותר מדי זמן", אמרה פרופסור מקגונגל.
"מוסכם", אמרה אמא, מחייכת.
"לא!" אלבוס קם על רגליו כל כך מהר שהכיסא שלו התהפך. הוא הרגיש שידיו רועדות. החרדה שצפה בתוכו כמו מערבולת. "למה אתם כאן? אתם לא אמורים להיות כאן!"
הוריו בחנו אותו. מבטי הדאגה על פניהם רק הגבירו את החרדה שלו.
"אל, בעקבות מה שקרה, פרופסור מקגונגל ביקשה שנבוא לשיחה", אמר אביו, "אנחנו רק נשב כאן ונד-"
"אתם חייבים ללכת מכאן!" אלבוס הרגיש שהכול מסתחרר. "לכו מכאן, לכו עכשיו!"
"אל!" אביו הקשיח פתאום את קולו. "הטון הזה לא מקובל עליי!"
"אלבוס, אנחנו נהיה כאן רק לשיחה", אמרה אמו בטון מרגיע, "והכול בסדר, אנחנו עומדים למצוא פיתרון ביחד-"
"אתם לא מבינים?!" בשלב הזה אלבוס כבר ידע שהוא צורח. "אתם חייבים ללכת או ש-או-ש-"- בראשו עלה זיכרון תועה מגיל שבע. אז עדיין היה מגמגם, במיוחד כשממש התרגש או כעס. "אתם חייבים ללכת או שתהיו בסכנה!"
"בסכנה?" אביו קימט את מצחו, "אל, על איזו סכנה אתה מדבר? בית הספר בטוח-"
"לא.הוא.לא!! הרוצח של ההילאים מסתובב חופשי והוא כבר רצח שני הילאים והוא יכול להיות כאן בכל רגע ואני-ואני-"
ואז הוא כבר לא היה יכול יותר, וסכר האבן שבנה במשך חודשים התמוטט וקרס, ודמעות זרמו וזרמו במורד פניו, וקולו נהיה יותר ויותר חנוק וצרוד.
"ואף אחד לא יכול לעצור אותו והדבר היחיד שיכוחתי לעשות זה ללמוד את הלחשים האלה, כי אחרת כולם ימותו, כולם! אתם מבינים עכשיו? כולם עומדים למות-"
אבל הוא לא הצליח להמשיך לדבר, כי באותו הרגע אמו ואביו צעדו קדימה ועטפו אותו בזרועותיהם. וזה היה הרגע שבו איבד כל שליטה.
הוא לא ידע כמה זמן עמד שם, עטוף בזרועותיהם, יפחות חנוקות מרעידות את גופו. הוא ידע רק שבסופו של דבר, כשנפרדו, הפנים של שלושתם היו מוצפות בדמעות.
הארי פנה לאחור, אל פרופסור מקגונגל.
"פרופסור", אמר, ואז מצמץ בבלבול ותיקן, "כלומר, מינרווה – אני חושב שאנחנו צריכים לדבר עם אלבוס".
פרופסור מקגונגל הנהנה. "כמובן. נדבר על כל הפרטים אחר כך".

מיד כשיצאו ממשרדה של פרופסור מקגונגל, הארי משך את אלבוס אליו והביט בו.
"אל". הוא נשמע מלא כאב. "אלבוס. למה לא סיפרת לי את כל זה לפני כן?"
"אני..." אלבוס הרגיש שמוחו ריק. הוא היה מותש כל כך.
אביו הזדקף. "אולי עשיתי טעות. אולי לא הייתי צריך לספר לך ולג'יימס את כל המידע הזה בשלב מוקדם כל כך".
"לא!" אלבוס אמר מיד. זה היה ההיפך ממה שרצה שאביו יחשוב. "אני- לא, זה לא נכון, זה לא בגללך, אני לא..."
הוא חיפש במוחו, אבל לא הצליח למצוא את המילים המתאימות.
לפתע ג'יני ניגשה אל הארי ונגעה בו בזרועו. "הארי, אולי כדאי שתלך להליכה, לנקות את הראש. אלבוס ואני נלך לדבר קצת".
אבא נקרע ממחשבותיו באחת. הוא נראה נסער. "מה? לא, לא, אין צורך בזה, ג'יני, אני בסדר, אני מוכרח-"
"הארי". קולה של אמא היה תקיף. "אתה לא חושב בבהירות כרגע. אני לא רוצה שתאמר דברים שתתחרט עליהם אחר כך. לך לטייל, אולי תבקר את האגריד – לא יצא לך לעשות את זה מזמן. אלבוס ואני נצטרף אליך אחר כך".
הארי שתק זמן מה, ולבסוף נכנע. "בסדר. בסדר".
הוא הושיט את ידו ופרע את שיערו של אלבוס. לאחר מכן ירד במדרגות, וכעבור כמה דקות כבר יצא מהטירה.
ואז אלבוס התחיל לבכות שוב.
זה לא היה הגיוני, ובאיזשהו מקום, הוא הרגיש שזה גם לא הוגן. הוא הוציא את כל הדמעות והיפחות המביכות ביותר בתוך המשרד, שם רק הוריו ופרופסור מקגונגל היו. אבל עכשיו הוא היה בחוץ, במסדרון, איפה שכל אחד היה יכול לראות אותו. הוא הרגיש את מבטיהם של התלמידים העוברים ננעצים בו, תוהים, לועגים – אולי אפילו מלאי רחמים.
אמו לא התרגשה. היא נעצה מבטים נוקבים בתלמידים שבהו בו, מה שגרם להם להביט הצידה מיד ולהמשיך ללכת במהירות. היא הניחה יד רכה על עורפו. "בוא נלך, סנאי".
היא לא קראה לו סנאי כבר הרבה מאוד זמן. היה נדמה לו שמתישהו ביקש ממנה להפסיק, כי הרגיש זה שם תינוקי מד. עכשיו זה גרם לו לבכות אפילו יותר.
הם ירדו במדרגות. ידה של אמו הייתה כרוכה סביב כתפו בחצי חיבוק. זה הביך אותו, אבל הוא לא רצה לפגוע בה, ויחד עם המבוכה, היה גם משהו מנחם בזה שמישהו מחזיק אותו.
הם יצאו מהכניסה הראשית והלכו לאורך האגם הגדול. לבסוף התיישבו מתחת לצלו של עץ ערבה בוכייה, קרוב למים. אלבוס נשען על הגזע ובהה קדימה.
זה היה יום יפהפה. השמש זרחה והטילה אור רך שנשבר על מימיו של האגם הגדול לאלפי ניצוצות. פרחים קטנים צמחו לאורך הגדה, והאוויר היה חמים ומתוק. השמיים היו צבועים בצבע תכלת טהור, ורוח קרירה נשבה.
"לא הייתי פה כל כך הרבה שנים".
קולה של אמו הקפיץ אותו ממקומו. אלבוס הגניב אליה מבט. היא בהתה קדימה כשעל פניה מבט מהורהר.
"חשבתי שבית הספר יהיה שונה לחלוטין כשאחזור, אבל הוא נראה בדיוק אותו הדבר. אני כמעט יכולה לדמיין שאני שוב תלמידה, יושבת על הגדה של האגם הגדול אחרי כמה ימים של למידה למבחנים, ונפרדת מעוד שנה".
אחרי שאמרה את זה הם שתקו. אלבוס ניסה להבין מה הוא רוצה לשאול, והאם הוא רוצה לשאול משהו בכלל. היה בו חלק קטן שהרגיש שאולי עדיף אם לא ידבר יותר אף פעם.
אבל אחרי כמה זמן, בכל זאת עלתה לו שאלה.
"היית רוצה לחזור לכאן?"
"לא".
הוא הביט לעברה, והופתע לראות שהיא מחייכת קלות.
"הוגוורטס היה כמו בית שני בשבילי במשך כמה שנים טובות". היא תלשה פרח לבן ובחנה אותו. "היו שנים שבהם הוא היה כמו בית כלא".
"מה?" הוא הופתע כל כך שהפסיק לבכות. "הוגוורטס, בית כלא? למה?"
היא שתקה רגע ארוך מאוד, ולבסוף אמרה, "בשנה הראשונה שלי בהוגוורטס, נתתי למישהו רעיל ורע מאוד להיכנס לחיי. לא – לא נתתי לו. הוא הכניס את עצמו לחיי. ואני... הייתי רק ילדה. לא ראיתי את הרשע שבו. נפתחתי אליו, סיפרתי לו את כל הסודות שלי. אחרי כמה זמן הוא התחיל לבקש ממני לעשות דברים – דברים ששלא רציתי לעשות, דברים רעים. הוא שלט בי לגמרי, והרגשתי שלעולם לא אצליח להיחלץ מהאחיזה שלו. הייתי במקום אפל מאוד, והרגשתי לכודה. אבל בסוף, למרות הכול, הצליחו לעצור אותו. ניצלתי".
אלבוס בהה בה, עיניו פעורות לרווחה. "ומה קרה לו?"
"הוא נעלם, למשך הרבה מאוד שנים".
היא הריחה את הפרח הלבן. "אתה יודע, במהלך חלק גדול מהזמן שלו בהגוורטס, אבא שלך היה מהתלמידים השנואים ביותר בבית הספר".
לזה אלבוס לא ציפה. הוא הרגיש שפיו נפער. "אבא? אבל חשבתי שכולם אהבו אותו".
אמו הנהנה. "כן, היו תקופות ארוכות שבהן כולם אהבו אותו. הוא היה 'הנבחר', 'הילד שנשאר בחיים'. הוא היה הסיבה לכך שלורד וולדמורט הובס בפעם הראשונה, ומלבד זאת, הוא היה שחקן קווידיץ' מעולה וילד כריזמטי. אבל בניגוד למה שהרבה אנשים חשבו, הארי לא היה גיבור – לפחות לא בהתחלה. הוא היה ילד, שהרבה מאוד נגזל ממנו כבר כשהיה תינוק. הוא גדל עם קרובי משפחה שלא נתנו לו טיפת אהבה או חום, ואפילו פגעו בו וגרמו לו להרגש חסר ערך. היו פעמים רבות כל כך שבהן אנשים ראו בו רק רוע, ותמיד ציפו ממנו לגרוע ביותר. אנשים קראו לו שקרן, רמאי, הם התרחקו ממנו ודיברו עליו מאחורי הגב. היו תקופות שבהן הוא היה בודד מאוד. אני חושבת שזה משהו שהוא התמודד איתו במשך רוב ילדותו ונערותו". היא זרקה את הפרח על האדמה. חיוך קטן עלה על פניה. "תמיד הייתה לי מחשבה כזאת, שהחוויות הטראומטיות שעברנו היו מהדברים שקירבו בינינו".
אלבוס לא ידע למה היא מספרת לו את כל זה, אבל המחשבה רק הפחידה והעציבה אותו עוד יותר. אם אבא שלו – אבא הכריזמטי, המצחיק, האמיץ – קיבל יחס כזה מכולם, למה שאלבוס – הפחדן, ההססן, הדחוי – יקבל יחס טוב יותר?
אמו הניחה עליו יד.
"אלבוס". קולה היה נמוך ושקט. "אני מספרת לך את כל זה מסיבה מסוימת. אני מספרת לך את זה, כי מהרבה בחינות, אתה שונה מאבא שלך. אבל מצד שני, מהרבה בחינות, אתה בדיוק כמוהו".
"אני?" אלבוס כמעט גיחך. דמעות של כעס עלו בעיניו. "אני לא כמוהו".
"אתה בדיוק כמוהו, אל. אתה לוקח על עצמך כל כך הרבה אחריות. אתה דואג לאחרים ורוצה לשמור עליהם. אתה מעדיף לשמור את הדאגה והעצב לעצמך ולשאת איתך את הנטל הזה. אבל אלבוס, אתה לא חייב לעשות את זה. יש לך משפחה, וחברים. אתה יכול לספר להם מה עובר עליך. אתה יכול לתת להם חלק מהנטל".
"כן, אבל, אמא-" הדמעות עלה בגרונו, חונקות אותו, ואת המילים האחרונות פלט בנשימה אחת. "אני לא אמיץ".
ואז הוא בכה שוב, במשך הרבה מאוד זמן. אמו שלחה את ידיה, וללא מילה נוספת משכה אותו אליה. בכל יום אחר היה מוחה וטוען שהוא לא תינוק, אבל היום התפרק בחיקה ובכה ובכה, עד שחשב שהוא עומד להתייבש.
ואז, כשכבר לא היה יכול לבכות יותר, התחיל לדבר.
"אני לא אמיץ, אמא. אני גם לא פזיז. אני חושב על כל דבר עשרים אלף פעמים. אני תמיד מנסה ללכת על הבחירה הבטוחה. אני מפחד מדברים שאף אחד אחר לא מפחד מהם, כמו הרוצח הזה. אני אפילו לא מצליח לשלוט על המחשבות שלי. אני מנסה להתעלם מהן כל הזמן, אבל הן פשוט חוזרות וגדלות. אני חלש מדי בשביל הכול. אני לא כמו אבא".
אמו הרימה את השיערות ממצחו וליטפה את שיערו. "אומץ בא בהרבה צורות, סנאי. אתה לא חייב להביס אויב מרושע או להילחם באיזושהי מלחמה כדי להיות אמיץ. להיות אמיץ זה לעשות משהו למרות שהוא מפחיד אותך. להיות אמיץ זה לא לתת לחיים להרתיע אותך. ואהוב, ברור שהמחשבות המפחידות שלך מתגברות – אתה כל הזמן אומר להן לשתוק. אתה צריך לתת להן להגיד את מה שהן רוצות להגיד".
"אבל אני לא יכול, הוא ישתלט עליי!-" אלבוס התחיל לומר ואז הפסיק. הוא התחרט על כך שפתח את זה בכלל.
אבל אמו לא נלחצה. "מי זה 'הוא'?"
"הוא..." הוא לא ידע איך להסביר. "אני קורא לו 'הצל'. הוא זה שאומר לי את כל הדברים האלה, במיוחד כשאני מנסה להתעלם".
"אני מבינה. מה דעתך לתת לו לדבר?"
"אני לא יכול. הוא ישתלט עליי".
"אתה יודע, משהו שלמדתי לגבי קולות כאלה, זה שאם מתעלמים מהם, הם מתגברים. אבל אם תיתן לו לדבר, אם תראה לו שמותר לו להתקיים – אולי זה ירגיע אותו. אתה רוצה לנסות?"
אלבוס לא היה בטוח שהוא אוהב את הרעיון, אבל באותו הרגע הוא היה עם אמא שלו, וזה היה יום יפה, והוא היה מוגן. חוץ מזה, הצל כבר ניצח. אז מה יש לאלבוס להפסיד, בעצם?
הוא הביט באגם הנוצץ באור השמש, לקח נשימה עמוקה, וניסה להקשיב.
"הוא מפחד".
המשפט הפתיע אותו כל כך, שלרגע לא היה בטוח שזה בכלל נכון. אבל אחרי רגע חזר לעצמו והמשיך לאט, מנסה להרכיב את הפאזל.
"הוא.... מפחד שאני איכשל. הוא מפחד שאני לא אצליח להגן עליכם, ועל חברים שלי. הוא מפחד שאוכל המוות יתפוס אותי".
"ומה הוא היה רוצה בשבילך?"
אלבוס חשב לרגע. "לא יודע", אמר לבסוף, מרגיש מתוסכל מעט.
אמו ליטפה את גבו. "תן לזה רגע. נסה להתחבר לגוף שלך. מה הקול הזה היה רוצה שיקרה?"
אלבוס עצם את עיניו והתרכז בגופו. הוא הרגיש את גוש הפחד בבית החזה שלו, רוחש קולות חנוקים. אבל עכשיו הוא ניסה להקשיב להם – להקשיב באמת.
"הוא רוצה שאני אדע איך להגן על עצמי. הוא רוצה שאני אפסיק להיות כזה טיפש ורגיש ואהיה אמיץ, כדי ש... כדי שאני אהיה מוכן למקרה שיקרה משהו".
"המ. חשבת על זה שאולי הוא מנסה להגן עליך?"
"להגן עליי?" אלבוס התרומם, "כל מה שהוא עושה זה להפחיד אותי! אוף, אמא, אני לא מבין מה את מנסה לעשות פה".
אמו הרחיקה אותו ממנה והביטה בו. פניה היו מלאי רוך. "אל, הסיבה שה-'צל' הזה התחזק כל כך הייתה בגלל שלא נתת לעצמך להרגיש אף אחד מהרגשות האלה. זה בסדר לתת לרגשות להיות. לפעמים קשה להרגיש אותם, אבל אם לא תיתן להם להתבטא, הם פשוט יפרצו בדרכים הרבה פחות נעימות, ואני חושבת שלמדת את זה בדרך הקשה. עברת הרבה השנה, הא?"
אלבוס משך בכתפיו, מרגיש חוסר נוחות פתאום. "היה לי בסדר".
זה היה שקר מוחלט, והיא ידעה את זה.
"אלבוס פוטר, שלא תנסה לעבוד עליי!" היא בחנה אותו במבט הנץ המוכר שלה. לפעמים היא באמת הזכירה את סבתא. "פרופסור מקגונגל סיפרה לנו כמה קשה עבדת כל השנה. תלמיד מצטיין, חובט בקבוצת הקווידיץ', ועוד שובצת לסלית'רין, מה שאני מתארת לעצמי שהיה לא קל. וכמובן, היה את העניין עם רוז".
אלבוס הרים את מבטו, מופתע. "ידעת על זה?"
"ברור שידעתי".
"מה? איך?"
"אלבוס, אני מכירה אותך ואת רוז מהיום שנולדתם. הייתם חברים טובים במשך כל חייכם. ראיתי שמשהו ביניכם השתנה כשחזרתם הביתה לארוחת חג המולד, אבל לא רציתי לומר כלום. אולי הייתי צריכה".
"אה".
היא נשענה קדימה. "אתה רוצה לדבר על זה?"
הוא השפיל את מבטו לאדמה. "לא ממש".
"טוב, בסדר".
אחרי זה הם שתקו במשך זמן רב. אלבוס נשם את האוויר הנקי של האביב. היה קשה לו להאמין שהשנה כמעט נגמרה. השבועות האחרונים היו מטושטשים בזיכרונו, מערבולת של לימודים וקווידיץ' ולילות ללא שינה וחרדה, חרדה, תמיד חרדה.
לפתע הוא קלט עד כמה הוא עייף. לא מחוסר שינה, אלא עייף מבפנים, כאילו כל החרדה הזאת גמרה את כל האנרגיות שלו. באופן די מרתיח, המחשבה הפחידה אותו עוד יותר. אבל אז הוא נזכר במה שאמא שלו אמרה, ונתן לה להישאר.
כן הוא מפחד. אין לו דרך לעצור את הפחד הזה. זה תמיד יהיה חלק ממנו.
אבל הוא לא עומד לתת לזה לשלוט בו ככה שוב.
הוא קם על רגליו לפתע. "אני מוכן ללכת".
אמו קמה והניחה יד על כתפו. "אוקי. בוא נלך לאבא".
הפעם, בדרך לבקתה של האגריד, אלבוס לא התבייש בכך שהיד של אמו נחה על כתפו.

אחרי השיחה עם אמו, לאלבוס הייתה שיחה גם עם אביו. זו הייתה שיחה ארוכה, וכמה ימים אחר כך, גילה שהוא לא זוכר את רובה. גם בשיחה הזאת הוא בכה, ואביו חיבק אותו חזק כל כך, שהיה נדמה לו שלא יעזוב אותו לעולם. אחרי השיחה, אביו אמר לו שהוא מבין את הפחד שלו מאוכל המוות ההוא, אבל שהתפיסה של האסירים הנמלטים מאזקבאן נמצאת בראש המעיינות של משרד הקסמים כרגע.
"שני ההילאים שהוא פגע בהם היו במצבים פגיעים", אמר הארי, "סטיבן ווסטרוז היה חולה מאוד, והוא יצא מהבית בלילה כדי ללכת לחנות, ושם הרוצח תקף אותו. הולי סטריינג' הייתה פצועה אחרי משימה, אז גם היא לא הייתה במצבה הרגיל. אין לך מה לדאוג, אל, אנחנו נתפוס אותו, ואת כל הנמלטים האחרים".
כעבור רגע הוא מיהר להוסיף, "כמובן שהפחד שלך מובן לחלוטין, גם אני חושש מאוד לפעמים, אבל המחלקה שלנו מלאה באנשים מצוינים שאני סומך עליהם, ו-"
"הארי". ג'יני עצרה אותו. "זה לא עוזר".
הארי נאנח. "כן, את צודקת, כמובן. תראה, אל". הוא היטיב את משקפיו והתכופף אליו, מישיר אליו מבט.
"אני לא יכול להעמיד פנים שיש לנו שליטה על הכול, כי זה לא המצב. לפעמים זה מפחיד אותי, אבל אני גם יודע שזה חלק מהחיים. הם זורקים עליך הרבה דברים בלתי צפויים, ואתה צריך לעבוד עם מה שיש, ולקוות שיהיה טוב. לא – להאמין שיהיה טוב. הצורה שבה אנחנו מגיבים לדברים זה אחד מהדברים היחידים שיש לנו שליטה עליהם. אם אתה מפחד, זה בסדר. מותר לך להרגיש פחד. אבל זכור שהקול שמפחד לא רואה את כל התמונה. התמונה השלמה היא מורכבת, מבלבלת, ומופלאה הרבה יותר".
אלבוס חשב הרבה על מה שאביו אמר במשך השבועות הבאים. הוא לא היה בטוח שיצליח לראות את התמונה השלמה – כרגע היא נראתה רחוקה, כמעט בלתי מושגת. אבל הוא סמך על אמא שלו, ועל אבא שלו, ובפעם הראשונה מזה חודשים – לא, מזה שנה – הוא הרגיש שהקשר בבית החזה שלו מתרפה קצת.
וכרגע, זה הספיק.