מתעוררים לחיים - פאנפיקים

הארי פוטר והילד המקלל - פרק 14 - חג המולד

אלבוס הגיח מתוך האח הגדולה במטבח, משתעל ויורק. אמו הסתובבה אליו. סינר גדול היה חגור מסביב למותניה ובידיה החזיקה תבנית מלאה בתפוחי אדמה. לחייה היו אדומות והיא נראתה עצבנית, אך פניה אורו כשראתה אותו.
"אלבוס! בוא הנה, מתוק". היא הניחה את התבנית ומשכה אותו לחיבוק. אמא שלו הייתה דקה, אבל הייתה לה אחיזה הדוקה של מלחציים. אלבוס שאף פנימה את ריחה. רק עכשיו, כשראה אותה סוף סוף, קלט עד כמה התגעגע אליה.
"מה שלומך?" היא התרחקה ממנו ובחנה אותו במצח קמוט. "אתה נראה רזה. אתה אוכל בכלל?"
"אוי, אמא", הוא השתחרר ממנה, "בטח שאני אוכל. את נשמעת כמו סבתא".
"אוי, אל תגיד את זה". היא צחקה. "תמיד הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה דאגנית כמו סבתא, אבל כנראה שזה בדם שלי".
קול חבטה נשמע וג'יימס נפלט מתוך האח והתגלגל על רצפת המטבח, מלא אפר.
"ג'יימס!" ג'יני עזרה לו לקום והברישה את פניו המלאים באפר. "מה קרה? שוב השתמשת באבקה כשאתה עומד הפוך?"
"זה קרה פעם אחת!" מחה ג'יימס, "ולידיעתך, הבאתי לכולכם הפתעות לחג, אז כנראה שהן קצת שיבשו לי את שיווי המשקל".
פניה של ג'יני נמלאו חשד. "כמה נחמד. איזה מתנות בדיוק?"
"אה, שום דבר מיוחד".
היא הניחה את ידיה על מותניה. "ג'יימס סיריוס פוטר! אני מאוד מקווה שאלו לא מתנות דומות לאלה שהבאת לנו שנה שעברה".
"אוי, אמא!" אמר ג'יימס, נראה פגוע עד עמקי נשמתו, "הצפרדעים המכושפות האלו לעולם לא התכוונו לפגוע בכם. זו לא אשמתי שהמשחה של דוד ג'ורג' גרמה להן לפתח נטיות רצחניות".
"תזכיר לי להושיב אותך השנה רחוק מדוד ג'ורג'", קבעה ג'יני, "אני לא יכולה ששנה שעברה תחזור על עצמה. דוד פרסי לא יסלח לי".
"אל!" לילי נכנסה למטבח והטילה את עצמה על אלבוס. הוא חיבק אותה, קצת מופתע. לילי אף פעם לא התלהבה לראות אותו, בטח שלא ברמה הזאת.
"את חונקת אותי", חרחר לבסוף.
"התגעגעתי אליך!" אמרה, מחייכת חיוך רחב. אלבוס חייך בחזרה.
"אמ, סליחה?" מחה ג'יימס, "יש לך שני אחים!"
"אתה לא שולח לנו מכתבים בכלל", אמרה לילי, "חוץ מזה, לא היית פה כל שנה שעברה, אז התרגלתי. אבל היה משעמם בלי אלבוס".
"וואו!" ג'יימס הצמיד את ידיו לחזהו כלא מאמין, "איזו בגידה, ועוד מעצמי ובשרי. לא תהיה ברירה – אני אצטרך לתת את המתנה שלך למישהו אחר".
"מתנה?" כעבור שנייה לילי רצה אליו וחיבקה אותו. "הו, ג'יימס, התגעגעתי אליך כל כך".
"יותר טוב", הוא השיב.
דלת הבית נפתחה.
"ג'יני, הילדים הגיעו?" נשמע קול מוכר. אלבוס הרגיש שליבו מתרחב. הוא יצא מהמטבח וראה את אביו מוריד את מעילו ליד הכניסה.
"אבא!" הוא השליך את עצמו עליו וחיבק אותו.
"אל". זרועותיו של אביו עטפו אותו. "ברוך השב. מה שלומך? היי..."
"אה". אלבוס שם לב שהוא עדיין לא מרפה ממנו. "סליחה".
"אל תתנצל. בוא, שב". הארי החזיק את ידו והידק אותה בחמימות. הם הלכו לסלון והתיישבו על הספה. אלבוס הביט באביו, שותה כל פרט קטן ששכח – את הפנים הרזים שלו, שדמו כל כך לשלו, את הברכיים הבולטות ואת הצלקת הקטנה והמשונה על מצחו.
"אז, מה שלומך?" הארי שאל שוב.
"בסדר. עייף. נשארתי ער עד מאוחר בזמן האחרון כדי לסיים שיעורים".
אביו הביט בו, מבטו רציני לפתע. "זה לא טוב, אתה מתיש את עצמך. עכשיו אני מבין למה בקושי שלחת לנו מכתבים לאחרונה. כבר התחלנו לחשוב שאתה מתכחש למשפחה שלנו".
ליבו של אלבוס שקע. "באמת?"
אביו שתק לרגע אחד נורא, ואז חיוך הפציע על פניו.. "לא, לא באמת".
"אה!" אלבוס הרגיש שגופו נמלא הקלה. "יופי. אז למה אמרת את זה? נבהלתי".
הארי צחק. "דוד רון אמר לי להגיד לך את הבדיחה הזאת, למרות שעכשיו אני חושב שזה לא היה אחד מהרעיונות המבריקים שלו".
"אז אתם לא כועסים?"
"על מה יש לנו לכעוס?"
"על זה ש..." הוא השפיל את עיניו לחיקו. "על זה ששובצתי לסלית'רין".
פניו של אביו הרצינו, והפעם באמת.
"בן", אמר, "אתה זוכר מה אמרתי לך ביום הראשון של שנת הלימודים, כשליווינו אותך לרכבת?"
"כן".
"מה אמרתי?"
"שאחד הקוסמים הכי אמיצים שאתה מכיר היה בסלית'רין".
"נכון. תראה, בית סלית'רין זה בית עם היסטוריה מורכבת. ארבעת הבתים משפיעים מאוד על מי שאתה, ואם המייסד של הבית שלך הוא קוסם ששונא אנשים שהם לא טהורי דם, קצת קשה לגדול ללא דעות קדומות ושנאה. אבל הכרתי אנשים פחדנים ששובצו לגריפינדור, אנשים טיפשים ששובצו לרייבנקלו, ואנשים אכזריים ששובצו להפלפאף. ולכן אני יודע, אלבוס, שזה ששובצת לסלית'רין לא אומר שיש בך משהו רע, או אפל. זה בסך הכול אומר שיש לך פוטנציאל להגיע לגדולה, ואת זה ראיתי בך מזמן. לא הייתי צריך מצנפת מיון שתגיד לי את זה".
אלבוס בהה באביו בפה פתוח. בית החזה שלו געש.
"הכול בסדר?" הארי שאל אחרי כמה זמן.
"כן, פשוט..." אלבוס החניק דמעות שעלו בגרונו. "דאגתי".
"אתה לא צריך לדאוג, אל". אביו חייך אליו. "אני סומך עליך שתעשה את הבחירות הנכונות. מי יודע – אולי אפילו תצליח לשנות את השם הרע שיצא לסלית'רין".
"אני מקווה. אבל זה קשה - כולם בהוגוורטס שונאים אותנו".
הארי נאנח. "כן, זה היה המצב גם כשאני הייתי תלמיד. מערכת היחסים בין תלמידי סלית'רין לתלמידי גריפינדור הייתה מורכבת במיוחד. זו לא הייתה אווירה של תחרותיות ידידותית, כמו עם הפלפאף ורייבנקלו – זו הייתה ממש יריבות. אבל לרוב זה הרגיש כאילו שלושת הבתים האחרים התאחדו נגד סלית'רין. אני מניח שזו אחת הסיבות לכך שהם היו כל כך לא ידידותיים – הם כבר היו רגילים להיות דחויים. מלבד זאת, ההורים שלהם גם ככה חינכו רבים מהם שהם הבית הנעלה, אז חלק גדול מהם לא רצו בכלל קשר עם הבתים האחרים. המצב גם נהיה מורכב עוד יותר אחרי המלחמה. היו תלמידי סלית'רין שתמכו בצד האפל, וכשהגיע הזמן של האחים הצעירים שלהם להצטרף להוגוורטס, הם נאלצו להתמודד עם הרבה כעס ותיעוב מצד שאר הבתים".
אלבוס פער את עיניו. בדרך כלל אביו נמנע מלדבר על המלחמה. בחג המולד של לפני שנה כל המבוגרים השתכרו והתחילו לספר סיפורים על הימים שעברו. זה היה מאוחר, ואלבוס כבר היה חצי ישן, אבל הוא זכר שמתישהו דוד רון והארי התחילו להתווכח על כמה שבועות או חודשים בילו באוהל כשנמלטו מאוכלי ה- אוכלי הרשע? הוא לא זכר. כנראה שנרדם בשלב הזה.
"אבא?" אמר.
"כן?"
"מה קרה במלחמה?"
אביו חיטט בכיסו והוציא שתי סוכריות. הוא נתן אחת לאלבוס ואת השנייה תחב לפיו. "הרבה דברים".
"נלחמת בה, נכון? עם דוד רון ודודה הרמיוני".
"כן".
אלבוס אזר אומץ כדי לשאול את השאלה הבאה שעמדה על קצה לשונו. "תגיד... פגשת פעם את לורד וולדמורט?"
אביו בהה קדימה, שקוע בהרהורים. "כן, פגשתי אותו מספר פעמים".
"מה?" אלבוס פער את פיו, "איך הוא היה? הוא בטח היה רב עוצמה. לא פחדת?"
אביו הביט אליו וחייך חיוך קטן. "ברוב הפעמים כן, אבל בפעם האחרונה לא".
"למה לא?"
אביו השתהה ואז אמר, "כי בפעם האחרונה שנפגשנו, הבנתי מה הוא היה".
"מה זה אומר? מה הוא היה?"
הארי הביט בו. "ריק. ריק לחלוטין. וכשמישהו ריק לחלוטין, נותר לך רק לרחם עליו, אתה לא חושב?"
במילים אלה אביו קם והלך למטבח. אלבוס נשאר יושב שם, שקוע במחשבות. המידע החדש הזה סחרר את ראשו. אבא שלו פגש את לורד וולדמורט – אחד הקוסמים המרושעים ביותר בהיסטוריה, קוסם שעשה דברים נוראיים כל כך, שהם אפילו לא התחילו ללמוד עליו בהיסטוריה עדיין. מדהים. אבל הייתה לו הרגשה שהארי מסתיר ממנו משהו בקשר למה שקרה. הוא תהה האם בארוחת החג, אחרי שאביו ישתה כמה כוסות, הוא יצליח לחלץ ממנו עוד מידע.
ואז נזכר במשימה הנוספת שעמדה בפניו – לדבר עם רוז, וליבו נהיה כבד כמו עופרת.