אחרי ניצחון מוחץ, רוב האנשים נהיים שאננים, ומתחילים לחשוב שהם יכולים להאט קצת עם האימונים, כי הם הרי הצליחו, אז למה שלא ייתנו לעצמם לנוח?
אבל ג'ורדן בו לא היה רוב האנשים.
עברו רק שבועיים מאז המשחק, והוא כבר קבע להם אימון. המשחק הבא נקבע לעוד חודשיים מעכשיו. הם היו יכולים להרשות לעצמם להרפות קצת – או לפחות זה ממה שאוליביה סקילר חשבה, כי ביום שבו הקבוצה של סלית'רין התייצבו לאימון, רועדים מרוב קור, הקבוצה של גריפינדור לא הייתה שם כדי לתפוס להם את המגרש.
"אני נשבע לך, הבחור הזה לא שפוי", אמר ריצ'רד, "והיי, אני מעריך את זה, אבל חייבים להכיר בעובדה שהקוקוס שלו קצת סדוק".
"כן, מוסכם", אמר אלבוס. הוא לא היה במצב רוח טוב כל כך. הוא עדיין לא הצליח למצוא נושא לחיבור שלו בשינויי צורה, ומועד ההגשה הסופי היה בעוד יומיים. הוא עדיין היה צריך לכתוב את החיבור ואז לעשות טיוטה שנייה ושלישית. כנראה שלא יהיה לו זמן לעשות בדיקת איות ודקדוק, ואז יכול להיות שיהיו בחיבור טעויות.
הנושא הזה העסיק אותו במשך כל האימון, מה שגרם לו לפספס מרביצן שפגע במטאטא של רואו וכמעט העיף אותה לאדמה. הוא התנצל שוב ושוב, והיא אמרה שזה בסדר, אבל ג'ורדן לא היה מרוצה.
"אל תהיה שאנן מדי, פוטר", צעק אליו, "אלא אם כן אתה צריך לחזור לרמה של המתחילים?"
"לא, קפטן!" צעק אלבוס בחזרה. הוא הרגיש שלחייו מאדימות. מה קורה לו?
אחרי האימון ריצ'רד וצ'ריטי רצו ללכת לארוחת הערב, אבל אלבוס החליט ללכת לספרייה ולהתחיל לכתוב את החיבור. הוא לא יכול להרשות לעצמו להגיש חיבור עם טעויות איות.
כשנכנס לספרייה גילה, להפתעתו, את סקורפיו, יושב לבד ליד אחד השולחנות וקורא. מולו היו פרושים הרבה ניירות קלף. אלבוס ניגש אליו והתיישב מולו.
"היי", אמר, "מה אתה עושה כאן?"
סקורפיו סגר את הספר והתמתח. "עובד על החיבור שלי לשינויי צורה".
"אין מצב, בדיוק באתי לעשות את זה! אבל מה, דילגת על ארוחת הערב?"
"גם אתה דילגת עליה".
"נכון". אלבוס חייך. "אני שוכח לפעמים שגם אתה חרשן".
סקורפיו שלח אליו חיוך עוקצני. "ואני חשבתי שבלתי אפשרי לשכוח את זה".
אלבוס צחק. "סתם, אנחנו פשוט אף פעם לא לומדים ביחד. כלומר, החבורה שלנו".
"כן, כי צ'ריטי וריצ'רד לא ממש לומדים. הם פשוט מכינים את הכול ברגע האחרון ואיכשהו לא נכשלים".
"כן, כי הם אנשים שדברים כאלה באים להם יותר בקלות", אמר אלבוס, "חוץ מזה, אני חושב שפחות אכפת להם מכישלון".
"כנראה. טוב, רוצה ללמוד ביחד?"
"כן, בוא נעשה את זה".
עברו שעתיים עד שהם יצאו מהספרייה – וגם אז רק כי מדאם פינץ' גירשה אותם. אולי היה לוקח להם פחות זמן אם הם לא היו מתפוצצים מצחוק כל רגע. אלבוס לא הספיק לעשות את כל מה שרצה, אבל הוא היה חייב להודות שהיה כיף ללמוד עם סקורפיו.
השעה הייתה יחסית מאוחרת. ארוחת הערב כבר הייתה קרובה לסיום. לסקורפיו היו קצת ממתקים שהוריו שלחו לו, אז הם החליטו לחזור לחדר המועדון של סלית'רין ולערוך סעודת זלילה.
אולם באותו היום, כמו שקורה לפעמים בהוגוורטס, הדרך לחדר המועדון הסתבכה מאוד. קודם כל, המדרגות החליטו לזוז לצד ההפוך, ואז באחד המסדרונות הם עשו פנייה לא נכונה, ולפני שהבינו מה קורה, מצאו את עצמם משוטטים באזור לא מוכר בטירה, אבודים לחלוטין.
"טוב, זה פשוט טיפשי", אמר אלבוס כעבור חצי שעה של הסתובבות, "איך אנחנו אמורים למצוא את הדרך לחדר המועדון?"
"לעמוד במקום ולקוות לנס?" הציע סקורפיו.
הם נאנחו.
"היי, נראה לי שראיתי את התמונה הזאת כבר", אמר אלבוס, "אני חושב שאם נפנה שמאלה בפנייה הבאה, נחזור לאזור של הנברשת, ומשם אני חושב שאני יודע את הדרך".
"ננסה", אמר סקורפיו במשיכת כתף.
הם פנו שמאלה בפנייה הבאה והתחילו ללכת, אבל לא ראו שום נברשת. אלבוס התחיל להילחץ. האם הם צריכים לנסות לצעוק לעזרה? אבל מי ישמע אותם בכלל?
לפתע הם שמעו קול. הקול בקע מהמשך המסדרון, מעבר לפנייה.
"יש פה מישהו!" אמר סקורפיו, "איזה מזל".
"מהר, בוא נלך אליו לפי שהוא ייעלם", אמר אלבוס.
הם התחילו ללכת בזריזות האפשרית, ועברו את הפנייה.
הם הגיעו למסדרון מואר על ידי נרות. האור היה קצת מעומעם, אבל הוא היה מספיק כדי לראות את התלמיד שעמד שם – לא, שני תלמידים. אחד מהם היה ג'ורדן בו, והשני היה אוון וות'רבי, הרייבנקלואי שתמיד בא לצפות באימונים שלהם, והם חיבקו זה את זה ו...
התנשקו.
אלבוס הרגיש שראשו מסתובב. הוא התחיל לצעוד לאחור, מנסה לא להשמיע קול, אולם אז שם לב שסקורפיו לא הולך איתו. הוא משך בשרוולו, אך סקורפיו עמד במקומו, מאובן. פניו היו לבנות וקפואות מרוב הלם.
אלבוס ניסה למשוך אותו לאחור, אולם אז סקורפיו דרך על הגלימה שלו, ושניהם מעדו והשמיעו רעש, וג'ורדן ואוון הסתובבו והביטו בהם.
אלבוס רצה למות בו במקום. ג'ורדן הביט בהם. פניו נשטפו הלם, ואז כעס, ואז לבשו הבעה בלתי ניתנת לקריאה. אוון נראה אחוז אימה.
ג'ורדן צעד קדימה. "מה אתם עושים פה?" אמר. קולו היה רגוע, מה שאיכשהו היה עוד יותר מלחיץ.
לאלבוס לקחו כמה שניות לענות. "ה-הלכנו לאיבוד. סליחה, לא התכוונו ל-"
ג'ורדן קטע אותו. "תסתובבו. תלכו ישר עד שתראו תמונה של אישה בשמלה שחורה שרוכבת על פגסוס. אחר כך תפנו שמאלה, ואז כבר תהיו ליד הכיתה לשינויי צורה. לכו ישר לחדר המועדון. זה ברור?"
הם הנהנו, חסרי מילים, והתחילו ללכת.
"אה, ופוטר..." ג'ורדן קרא אחריהם.
אלבוס הסתובב ברגליים רועדות. "כן, קפטן?"
עיניו ננעצו בו, כהות וחודרות. "אל תדברו על מה שראיתם פה. עם אף אחד".
אלבוס הנהן.
הדרך אל חדר המועדון התנהלה בדממה. אלבוס לא העז להסתכל על סקורפיו. הוא לא היה מסוגל לחשוב על מה שקרה עכשיו בלי להיות מוצף בצמרמורות. ג'ורדן ואוון, מתנשקים. זה לא אמור להיות ככה. ג'ורדן הוא לא... הוא לא....
איך קוראים לזה בכלל?
כשנכנסו לחדר המועדון סקורפיו הלך ישר לחדר השינה. אלבוס חיכה כמה רגעים ואז עלה אחריו. מיטתו של סקורפיו הייתה מוקפת במחיצה, והוא נשם נשימות איטיות.
אלבוס לא קנה את זה לרגע. אף אחד לא נרדם כל כך מהר.
הוא שיער שסקורפיו לא רוצה לדבר על זה בדיוק כמו שהוא לא רוצה לדבר על זה. אבל... האם הוא באמת לא רוצה לדבר על זה?
YOU ARE READING
מתעוררים לחיים - פאנפיקים
Fanficפאנפיקים (ספרות מעריצים) נועדו לתת למעריצים להמשיך את הערצתם והערכתם ליצירה בדיונית כלשהי ואת אהבתן כלפי הדמויות של אותה יצירה. בפאנפיקים שאכתוב כאן אעשה בדיוק את זה. למה? כי למה לא.
