מתעוררים לחיים - פאנפיקים

'פרק 10 - אימון הקווידיץ

פרק 10 – אימון הקווידיץ'

בערב לפני אימון הקווידיץ' עם הקבוצה אלבוס לא הצליח להירדם. הוא הלך לישון מוקדם בכוונה, ולמרות שבאותו היום הוא, ריצ'רד וצ'ריטי התאמנו עד שהיו מותשים לחלוטין, הוא עדיין לא הצליח לישון. ראשו היה עמוס כל כך במחשבות ומילים ולימודים, ובכל פעם שניסה להשקיט את הכול ולהירדם, מחשבה סוררת הייתה משתחררת ומעירה אותו. בסופו של דבר הוא נרדם, אבל כשהתעורר למחרת הרגיש עייף וחסר אנרגיה.
"אתה שותה קפה?" אמר ריצ'רד באותו בוקר, "זה צעד נואש".
"אני לא יכול". אלבוס נח עם ראשו על צלחתו הריקה. הקפה ששתה לא עזר להפיג את העייפות. "לא ישנתי מספיק בלילה. זה כל כך טיפשי".
" אתה פשוט צריך לאכול", אמר סקורפיו, "ואל תשתה קפה, זה לא באמת עוזר".
"כן, שתה תה במבילזיה", אמר ריצ'רד, "זה תה יפני חזק בטירוף. מתכון של סבתא שלי".
"כן, אני בטוח שלשתות תה יעזור לי להרגיש פחות ישנוני".
"היי, זה עוזר! בצבא הקוסמים היפני הם מוכרחים לשתות תה במבילזיה לפני קרב. זו מסורת. אמא שלי שלחה לי כמה עשרות חליטות בשביל האימונים".
אלבוס גנח בקול.
"היי", אמר סקורפיו, "יהיה בסדר. אתה יודע שתהיה טוב".
אלבוס התרומם. "ברור שאני אהיה טוב! אני מוכרח. אחרת איך אני אכסח לסיימון את הצורה כשיגיע הזמן לשחק מולם?"
סקורפיו וריצ'רד הביטו בו ואז זה בזה.
"אתה אובססיבי", אמר סקורפיו.
"ממש", הסכים ריצ'רד.
"אני לא אובססיבי!" התעצבן, "אני פשוט רוצה לגרום לו להתחרט על זה שהוא אמ-" הוא עצר בעד עצמו ולקח נשימה עמוקה. "על הכול".
צ'ריטי המהמה בזמן שפוררה את הטוסט שלה אל תוך הקורנפלקס. הבנים בהו בה.
"את לא לחוצה בכלל?" שאל אלבוס.
היא משכה בכתפיה. "לא מאוד. זה משחק. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא שנפסיד".
הם שתקו לרגע.
"היי, היא צודקת", אמר סקורפיו בחיוך מלא דייסה, "אתם צריכים פשוט לנסות להתעלם מהחשש להפסיד".
אלבוס לא היה בטוח שהוא מסוגל לזה, אבל הוא התכוון לנסות. צ'ריטי צודקת. הוא לא צריך לפחד מהמשחק. הוא צריך להתרגש ממנו, ולדעת שהוא עומד לנצח. ושהוא ישחק הכי טוב שהוא יכול. הוא מוכרח אם הוא רוצה להביס את סיימו-
לא! הורה לעצמו. אני לא אובססיבי.
באותו יום בארבע אחר הצהריים ריצ'רד, צ'ריטי ואלבוס הלכו לקראת המגרש. שאר קבוצת השנה הראשונה עמדו שם, כל אחד נראה יותר חיוור ואחוז בחילה מהשני. על הספסלים ישבו כמה תלמידים שבאו לצפות באימון – ביניהם סקורפיו, שנופף להם.
הקבוצה האמתית של סלית'רין עמדו ליד המגרש, משוחחים וצוחקים. אלבוס זיהה כמה מהם כתלמידי שנה רביעית וחמישית שקראו לו "גריפינדורי מסתנן". גם הנער החיוור והנמוך שהציק לו ביומו הראשון היה שם.
"מה הוא עושה כאן?" לחש לריצ'רד.
"אה, הוא חובט. שמעתי שהוא ממש טוב".
"איך קוראים לו?"
"פיינס. כלומר, זה שם המשפחה שלו – אני לא זוכר את השם הפרטי".
לפני שהספיקו להמשיך בשיחה נשמעה שריקה. ג'ורדן בו הגיע ונעמד מול שתי הקבוצות.
"קבוצה!" קרא, "היום, אחרי שבועות של אימונים, המחליפים הציפציפים שלכם הגיעו לצפות בכם משחקים. אחרי שתסיימו את האימון, הם יצטרפו וישחקו נגדכם. עכשיו, למרות שאין ספק שאתם יכולים להפיל אותם מהמטאטאים שלכם ולשלוח אותם לשיחים – מה שיהיה מאוד מצחיק-" נשמעו כמה צחוקים, מלווים במבטים מרושעים לכיוון תלמידי השנה הראשונה-"-אני לא ממליץ לכם לעשות את זה, אלא אם כן אתם רוצים לחטוף קללת קרציות מגרדות בלילה. מובן?"
כולם רטנו בתגובה.
הוא חייך. "נפלא! עכשיו עלו על המטאטאים לפני שאני מעיף אתכם אליהם בעצמי".
כולם עלו על המטאטאים ובעטו באדמה. ג'ורדן פתח את התיבה שהכילה את כדורי המשחק ושרק במשרוקית. המשחק התחיל.
אלבוס לא היה מאמין לכך אם לא היה רואה זאת במו עיניו. שחקני הקבוצה של סלית'רין היו מעולים. הרודפים השתמשו בטכניקות תעופה שכללו פניות לא צפויות והעיפו את הקואפלים בכוח ודייקנות. המחפש השתמש בדאיות פתאומיות ותפס את הסניץ' במהירות. גם פיינס והחובט השני היו מצוינים – פיינס במיוחד. היו לו חבטות קצרות וממוקדות. ג'ורדן עצמו היה פשוט יוצא מן הכלל. הוא חסם קואפלים ללא מאמץ, בתנועות עצלות כמעט. אלבוס הבין למה סקורפיו מעריץ אותו.
האימון הסתיים תוך חצי עשרים דקות. הקבוצה של סלית'רין ירדו להפסקה קצרה שאחריה התרחש האימון המשותף. אלבוס הרגיש שהקשר בבטנו מתהדק.
"אני עומדת להקיא", אמרה אריקה בפרצוף ירקרק.
"נהיה בסדר", אמרה סווניה, שנראתה מודאגת לא פחות, "זה אפילו לא משחק אמיתי. זה משחק ידידותי. כלומר, אני מקווה. אוי, לא, אתם חושבים שהם יתייחסו לזה כמשחק אמיתי?"
"לפי הרמה שבה ג'ורדן קרע לנו את התחת באימונים, כן", אמר ריצ'רד.
אלבוס נעץ בו מבט כשידיו מונחות על בטנו הגועשת. "אתה לא לחוץ בכלל?"
"לוחם לעולם לא נותן ללחץ שלו להשפיע עליו", אמר ריצ'רד, "חוץ מזה, שתיתי חמש כוסות של תה במבילזיה לפני שבאנו לפה, אז אני ממקד את האנרגיות שלי בלנסות להתעלם מזה שאני ממש חייב ל-"
"אוקי, ציפציפים יקרים!" ג'ורדן נעמד לפניהם, נראה הרבה יותר מדי מלא ציפייה, "הגיע הזמן. נא לקחת מטאטאים, להתייצב על המגרש ולהתכונן למשחק! ואל תשכחו את מגני הגולגולת שלכם – הם יצילו את החיים שלכם ברגע האמת!"
"מגני גולגולת?!" לחש מלקולם, נבעת, "אני לא זוכר שהוא אמר על זה משהו!"
"חמש-" אמר ג'ורדן.
תלמידי השנה הראשונה הביטו בו, זה בזה, ורצו למגרש.
"-ארבע-"
הם נעמדו מעל המטאטאים שלהם, חלקם סובלים מקוצר נשימה, ברכיים רועדות ושלפוחית שתן מלאה מדי-
"שלוש-"
שחקני הקבוצה הבוגרת נעמדו בשורה, מגחכים אל התלמידים הצעירים יותר-
"-שתיים-"
אלבוס הרגיש שהוא עומד להקיא, אבל הוא אחז במטאטא והביט בריצ'רד ובצ'ריטי ואז אל המגרש-
"-אחת-"
אני לא עומד למות. זה לא הגיוני. אנחנו עומדים להיות טובים.
"-צאו!"
הם בעטו באדמה והמריאו לאוויר. זה היה יום קר ופריך עם שמש נדירה שנכנסה ויצאה מבין העננים. אלבוס הרגיש את סלילי החרדה מתאדים ונעלמים. תחושת התעופה הייתה משכרת ומהר מאוד הוא הפסיק לפחד ונמלא התרגשות לקראת האימון.
שתי הקבוצות ריחפו זו מול זו, חוץ מריצ'רד שעף לעמדת השומר. ג'ורדן שחרר את הכדורים, המריא באוויר ושרק במשרוקית.
המשחק התחיל.
כמעט מיד אחת הרודפות של קבוצת הבוגרים -אלבוס חשב שקוראים לה סרניטי וולף – חטפה את הקואפל ועפה לעבר השערים שלהם בתמרון מרשים. היא זרקה את הקואפל בכל הכוח. ריצ'רד טס וניסה לחסום את השער, אבל הקואפל בכל זאת עבר.
עשר אפס.
אלבוס נרתע מהמהירות שבה הקבוצה השנייה יצרה יתרון לטובתה, אבל הוא היה מוכרח להתרכז. אסור לו להתמקד בחלקים אחרים במשחק. במקום זאת התמקד במרביצנים.
החובט של הקבוצה השנייה חבט באחד המרביצנים בכל הכוח הישר לכיוונה של סווניה. היא חבטה בו בחזרה, והוא עף לכיוונו של רודף מקבוצת הבוגרים, שהיה מוכרח לבצע סיבוב מסובך ועל ידי כך הפיל את הקואפל. הוא נעץ בה מבט ארסי וחזר לרדוף אחרי הקואפל.
"כל הכבוד!" קרא אלבוס לעברה.
היא חייכה. "תוד-"
המרביצן חזר, והפעם פגע בידית המטאטא של סווניה וכמעט הפיל אותה. אלבוס הסתובב וראה את פיינס מחייך אליהם לפני שעף לכיוון אחר.
זה היה מרתיח, אבל הוא סירב לתת לזה לערער אותו. ככה זה בקווידיץ' – הגבול בין כיף לפציעות קטלניות הוא דק מאוד.
הוא ראה את אחד המרביצנים טס לעבר מלקולם – שאיכשהו הצליח לשים את ידיו על קואפל ועכשיו עף במהירות הבזק לעבר השערים. שמאלה משם, סרניטי וולף באה לחטוף ממנו את הקואפל. אלבוס הגביר את מהירות טיסתו, הרים את המחבט בזווית המתאימה וחבט במרביצן בכל כוחו. הוא כמעט התנגש בצ'ריטי, אבל הצליח – המרביצן עף לעבר סרניטי והיא נאלצה להתחמק ואיבדה את מלקולם, שזרק את הקואפל אל השערים. ג'ורדן חסם אותו ללא מאמץ, אבל זה עדיין היה ניסיון יפה.
אלבוס עף לעבר מלקולם.
"יש לי רעיון!" קרא.
מלקולם – שנראה מתוסכל – הרים את מבטו, "מה?"
"אני אחבוט את המרביצן על השחקן שמחזיק את הקואפל, אתה תתגנב ותחטוף אותו, ואז תבצע צלילה או דאייה שהם לא יצפו לה ותנסה להבקיע עוד שער. בסדר?"
מלקולם הנהן באיטיות. "קלטתי אותך. נסה לכוון לידית המטאטא שלו – ראיתי את החובט ההוא עושה את זה. זה יוציא אותו מאיזון".
"רעיון טוב".
הם הנהנו זה לזה ונפרדו. אלבוס חבט מרביצן הרחק מאריקה והמשיך בדרכו. הוא עף אל המרביצן האחר והסתובב בזווית מוזרה, חובט בכל כוחו. המרביצן עף אל השחקן שהחזיק את הקואפל ופגע בידית המטאטא, מה שגרם לשחקן כמעט להתהפך. מלקולם חטף את הקואפל ועף בקו ישר לעבר השער.
"מה?" אלבוס מחה, "לא! עוף בצורה שהם לא יצפו לה!"
שני רודפים מהקבוצה היריבה עפו בעקבותיו, סוגרים עליו משני הצדדים. אלבוס כבר חשב שהוא לא יצליח, אבל ברגע האחרון מלקולם דאה למעלה, משאיר את שני הרודפים המופתעים מתחתיו, והעיף את הקואפל בכל כוחו. הפעם ג'ורדן היה חייב לפעול בזריזות המרבית כדי לחסום את הקואפל. הוא התנשם וחייך אל מלקולם.
"תיזהר, ציפציף, אני יודע איפה אתה גר!"
אלבוס ידע שהוא צוחק,אבל בכל זאת לא האשים את מלקולם על המבט העצבני שהופיע על פניו.
אלבוס הסתובב בדיוק בזמן כדי לראות את קרב המרביצנים בין פיינס לסווניה. נראה שפיינס החליט להתעלק אליה וכל הזמן כיוון אליה את המרביצנים. זה לא היה לא חוקי, כמובן, אבל זה היה מעשה שפל וילדותי. אלבוס טס לכיוונם והסיט מרביצן מדרכה של סווניה.
"תודה", היא התנשמה, "הוא פשוט לא עוזב אותי. אני לא יודעת מה לעשות".
"פשוט תתרחקי ממנו ותמשיכי לשחק", אמר אלבוס, "אל תיגררי לרמה שלו. הוא מנסה להסיח את דעתך כדי שלא תגני על השחקנים האחרים".
ואכן, החובט השני של קבוצת הבוגרים שלח מרביצן שכמעט הפיל את רוואן, שהצליחה לשים את ידיה על הקואפל. סווניה עפה מיד להצלתה. רודף מקבוצת הבוגרים חטף את הקואפל ועף לכיוון השערים. הוא השליך את הקואפל בכוח אכזרי. ריצ'רד זינק לפניו – מה שהביא רק לבונקלה במצח של ריצ'רד ולשער נוסף לקבוצת הבוגרים.
עשרים אפס. אלבוס תהה מתי ג'ורדן מתכוון להכריז על סיום המשחק. האם הם באמת ישחקו עד שאחד המחפשים ימצא את הסניץ'?
ברגע הבא קרה דבר מופלא. אריקה חטפה את הקואפל ועפה לכיוון השערים. היא כיוונה לעבר אחד השערים, ואז ברגע האחרון מסרה את הקואפל למלקולם, שכיוון ואז זרק אותו הצידה, לכיוון רוואן, שביצעה סיבוב מטורף וחבטה בקואפל עם ידית המטאטא שלה, מה ששלח אותו בעוצמה אדירה אל אחד השערים.
לרגע אחד הייתה דממה המומה. ואז ריצ'רד שאג, "כן!!!" וכל שאר הקבוצה הצטרפה אליו בצהלות. שער ראשון לקבוצת הצעירים של סלית'רין.
קבוצת הבוגרים נראו די המומים, אבל מהר מאוד התעשתו. בעשר הדקות הבאות הם שיחקו בדייקנות וחדות, ומהר מאוד הבקיעו שני שערים נוספים. אולי היה להם סיכוי - צ'ריטי צללה בעקבות הסניץ', ידה נמתחה קדימה, והיא כמעט נגעה בו, אבל אז-
-המחפש של סלית'רין חתך לפניה וחטף את הסניץ' מהאוויר. ג'ורדן שרק במשרוקית. חברי קבוצת הבוגרים הריעו בניצחון.
אלבוס ושאר חברי הקבוצה ריחפו לאדמה, מובסים. אלבוס לא חשב שיתאכזב כל כך מההפסד הזה. אחרי הכול, זה היה רק אימון. אבל היה איזשהו שלב במשחק שבו הוא חשב שהם באמת מסוגלים לזה לנצח את קבוצת הבוגרים. וזה היה נחמד.
ג'ורדן נעמד לפני קבוצת הצעירים העגומה.
"ציפציפים!" אמר, "זה היה אימון..."
הם השפילו את ראשיהם.
"-טוב מאוד".
הם הרימו את מבטיהם, מופתעים. הוא חייך.
"אתם עצובים. אבל לשמחתכם, אתם לא מגריפינדור. גריפינדורים היו כועסים על ההפסד. אתם מסלית'רין, ובסלית'רין אנחנו שמחים על כל הפסד, כי כישלון מלמד אותנו יותר מהצלחה. עכשיו תלמדו לעבוד קשה וללמוד מהאויבים שלכם, כדי שבבוא העת תוכלו להביס אותם. הצלחתם להחזיק מולנו במשך כמעט עשרים וחמש דקות. זה מרשים יחסית לחבורת של ציפציפים. אתם צריכים להמשיך להתאמן, אבל אולי בעוד חצי שנה תהיו מוכנים לכסח את גריפינדור".
אלבוס פתאום הרגיש מעודד. ג'ורדן צדק. האימון הזה היה עוד חוויית למידה. כשיגיע הזמן, הם אולי יצליחו להביס את-
"בו!" נשמעה קריאה.
כולם הביטו לכיוון הקול, מופתעים. קבוצה גדולה בצבעי זהב ואדום עלתה למגרש. הקפטנית שלהם הייתה נערה נמוכה עם שיער זהוב שגלש עד מותניה.
"סקילר", אמר ג'ורדן, עדיין מחייך, אבל עכשיו בחדות.
"מה אתם עדיין עושים כאן? אני הזמנתי את המגרש הזה לשעה חמש. עכשיו חמש ועשרה".
"אז אולי אתם צריכים ללמוד להגיע למקומות בזמן", אמר ג'ורדן, "אולי מתישהו תשתמשו במיומנות הזאת להבקיע איזה קואפל".
"חד", אמרה סקילר, לא מחייכת. "צאו מהמגרש שלי".
חברי הקבוצה הצעירה מיהרו לרדת. כשסקילר שמה לב אליהם גבותיה התרוממו.
"אז השמועות נכונות", אמרה, "באמת קיימת משחק בין הקבוצה שלך לצעירים. אין לך בושה, הא? אתה תעשה הכול כדי לנצח".
"אני עוזר לחברי הקבוצה שלי להיות טובים יותר", אמר ג'ורדן, "אני יודע שיש להם את מה שצריך בשביל זה".
"הם שנה ראשונה, בו. אתה שם אותם בסכנה". סקילר העיפה בנשיפה קווצת שיער ממצחה. "אבל שיהיה. אלו השחקנים שלך. שבור אותם כמה שתרצה".
"כשיגיע הזמן, סקילר, השחקנים שלך הם אלה שיהיה קל יותר לשבור", השיב ג'ורדן, שחיוכו נעלם לחלוטין מפניו. "קבוצה, למלתחות. סיימנו להיום".
הם עברו על פני הקבוצה של גריפינדור. אלבוס קלט את פרצופו הלועג של סיימון, את גיחוכה המתנשא של טמרה. ידיו נקמצו לאגרופים, אבל אז הוא נזכר במה שג'ורדן לימד אותם.
אל תיתן לאויב להשפיע עליך. תלמד ממנו.
הוא הזדקף, הרים את ראשו וחייך אליהם באותו לעג וביטחון עצמי, רואה את חיוכיהם נעלמים ואת מבטיהם מתמלאים בדחייה ושנאה.
השתמש בזה. השתמש בשנאה שלהם נגדם. בסופו של דבר היא תשבור אותם.