מתעוררים לחיים - פאנפיקים

פרק 16 - יום ההולדת של צ'ריטי

פרק 16 – יום ההולדת של צ'ריטי

ביום הראשון ללימודים אלבוס ראה את רוז מיד. הוא בדיוק יצא מחדר ההגעה, שהיה מלא באחים בוערות באבקת פלו, ולפתע ראה אותה הולכת לפניו, שיערה אסוף בצמה ארוכה. הוא כנראה לא היה מזהה אותה בכלל אלמלא לבשה את הסוודר החדש שסבתא סרגה לה לחג המולד. הוא תיאר לעצמו שאמה הכריחה אותה ללבוש אותו ושתסיר אותו בהזדמנות הראשונה שתהיה לה. הוא עמד שם, לא בטוח מה להרגיש. הוא היה חרד כל כך מלראות אותה ומנהר הרגשות שיעלה בו, אבל כרגע הרגיש רק תחושה של זרות. במידה מסוימת, זה היה כמעט יותר גרוע.
אבל לא היה לו זמן לחשוב על זה, כי מיד אחר כך יצאה קבוצה גדולה של תלמידי שנה שלישית מהפלפאף מתוך החדר, והוא נזכר שעליו ללכת לחדר המועדון של סלית'רין כדי לקחת את התיק שלו לפני שהשיעור הראשון מתחיל. השעה הייתה מוקדמת. הייתה לו בערך שעה.
בית הספר היה די ריק בשעה הזאת. רוב התלמידים עדיין לא הגיעו. הוא הלך במסדרונות, מביט בתמונות המדברות וברוחות הרפאים. היה לו קשה להאמין שהוא באמת שוב בהוגוורטס, בית הספר הטוב ביותר בעולם. בית הספר שבו אבא שלו והדודים שלו נלחמו, בית הספר שבו כל כך הרבה אנשים מתו. אולי מישהו מת בפינה הזאת ממש, ליד חליפת השריון ההיא. אולי ליד התמונה הזאת של המכשפה שמחזיקה תאנה ענקית, אוכל מוות ותלמיד מהוגוורטס ניהלו קרב לחיים ולמוות.
זו הייתה מחשבה מצמררת, אבל היה בה גם משהו מרגש.
כשהגיע לחדר המועדון של סלית'רין פגש את סקורפיו, צ'ריטי וריצ'רד, מה שהוביל לרגע ארוך של החלפת כיפים נלהבת ואת השאלה הנצחית –"מה עשית בחופש?"
"ההורים שלי הפתיעו אותי בטיול לרומניה", אמר סקורפיו בפרצוף עגום, "אז לא הספקתי ללמוד הרבה, או להתחמק מהם".
"למה אתה נראה עצוב? טיול לרומניה נשמע אדיר", אמר אלבוס.
"כן, עם אנשים שהם לא ההורים שלי. כל מה שהיה אכפת להם זה לראות את אתרי המורשת של כל המשפחות העתיקות באזור – כולן טהורי דם. מסתבר שלפני מאות שנים, במסיבות חג מולד של טהורי דם ברומניה היה מקובל ללכוד מוגלגים שהלכו לאיבוד בסביבות הטירות והאחוזות שלהם, להראות להם קסם ולשגע אותם עד שהם איבדו את השפיות, ואז לזרוק אותם בחזרה אל העולם המוגלגי, שם אף אחד לא האמין להם".
אלבוס נמלא בחילה. "אוי ואבוי".
"בתרבות שלי דווקא אהבו מוגלגים", אמר ריצ'רד, "אבל לא בתור שווים, אלא בתור מין קמעות מזל כאלה. היו דתות מסוימות ביפן שהאמינו שמוגלגים הם חיות חסרות רוח שנועדו ליצור את האיזון בין קסם לחומר. היו כאלה שהעבידו אותם או כלאו אותם והשתמשו בהם בטקסי קורבן. אבל זה היה לפני הרבה יותר ממאה שנים".
"אמא שלי לוכדת חיות", אמרה צ'ריטי, "אבל לא בשביל טקסי קורבן".
כולם הביטו בה. היא בהתה קדימה בפנים חסרי הבעה. הם משכו בכתפיהם והמשיכו בשיחה.
"נו, אז מה איתך, אלבוס?" שאל סקורפיו, "איך עבר החופש שלך?"
"אמ, בסדר", אמר אלבוס, נע בחוסר נוחות. "הייתי חולה".
"אוי, איזה חרא. למה?" שאל ריצ'רד.
"נשכבתי בשלג ולמחרת יצאתי לטיול בחוץ". הוא גירד בראשו ואז אמר, "דיברתי עם רוז".
סקורפיו רכן קדימה. "ו-? מה קרה? היא התנהגה כמו בן אדם נורמלי?"
הוא הניד בראשו לשלילה, ליבו כבד. "היא אמרה לי שהיא לא רוצה שנהיה חברים יותר"
סקורפיו נשען לאחור. "וואו. זה נורא. אני מצטער, אל. היא אמרה לפחות למה?"
"יאפ. היא אמרה שזה בגלל ששובצתי לסלית'רין והתחלתי להסתובב איתכם, והיא רצתה להיות שונה ממה שהיא ולהיות מגניבה. או לפחות זה מה שהבנתי ממנה".
ריצ'רד הכה בידו בברכו. "ידעתי שהיא סנובית – בדיוק כמו שהיא נראית. עזוב, אלבוס, אתה לא צריך אותה. אנחנו טובים יותר מכל החברים שלה ביחד".
"היי, שלא תתחיל עם דיבורים כאלה!" אמר סקורפיו, "בסוף תהיה כמו הקוסמים ההם שהתעללו במוגלגים בשביל הכיף".
"אני לא אתעלל במוגלגים בשביל הכיף, אני אתעלל בסנובים סתומים בשביל הכיף – יש הבדל!" מחה ריצ'רד.
"קרה עוד משהו בחופש?" שאלה צ'ריטי. אלבוס הביט בה, מופתע. הוא לא ידע כיצד הבחינה בכך שהוא עדיין לא סיפר להם הכול. לצ'ריטי היה כישרון לראות דברים שלא הייתה אמורה לראות.
"טוב, האמת שכן", אמר, "אבא שלי סיפר לי את האמת על העבר שלו. תגידו... אתם מכירים את אבא שלי?"
"הארי פוטר?" אמר סקורפיו, "שמעתי את השם. אצלנו לא מדברים עליו כל כך".
"המשפחה שלי לא הייתה פה בשנים של המלחמה, אז לא ממש", אמר ריצ'רד במשיכת כתפיים.
צ'ריטי לא אמרה דבר, רק הביטה באלבוס.
הוא נאנח. "טוב, אז הנה הסיפור".
הם התיישבו מסביב לאח והוא סיפר להם הכול – כיצד הוריו של אביו נרצחו על ידי המכשף האפל ביותר בעולם, כיצד הוא ניסה להביס אותו לאורך השנים, ואיך בסופו של דבר הוא הצליח. גם על אוכלי המוות הנמלטים הוא סיפר להם, ועל הפחד שלו שהם יפגעו בו ובאביו.
"אבל אבא שלי אומר שהם חלשים בלי האדון שלהם", אמר, "ושהוא לא ייתן להם לפגוע בו, או בנו. הוא הבטיח לנו".
"וואווו!" אמר ריצ'רד בעיניים פעורות, "מגניב! אבא שלך נשמע קשוח".
אלבוס נמלא גאווה. "כן. הוא גיבור".
השעון הגדול צלצל. הם הביטו זה בזה בבהלה וקראו פה אחד, "אנחנו מאחרים!"

אלבוס שמח לראות את סווניה ומלקולם וכל שאר הסלית'רינים מהשנה הראשונה, אבל אחרי השיעור הראשון היה להם שיעור עם הגריפינדורים, והוא היה צריך לראות את רוז יושבת עם החברים שלה, מדברת וצוחקת כאילו שום דבר לא קרה, ומחמיאה לסיימון על התספורת החדשה והאידיוטית שלו.
"הוא נראה כאילו משהו טיפס לו על הראש", רטן אלבוס כשיצאו מהשיעור, "ואז נשרף. ומת".
"גרוע יותר", אמר ריצ'רד, "הוא נראה כאילו מישהו עשה לו על הראש גוש ענק של-"
"אל תגיד את זה!" אמר סקורפיו בפנים ירוקות. במהלך השיעור הם התאמנו על לחש שגורם לחפץ להסתובב במקום, אך השותף של סקורפיו היה פליקס אלריך, תלמיד מגריפינדור עם המזל הכי מחורבן בעולם. הלחש שלו השתבש כל כך שבמקום לסובב את כוס התה שעליה התאמן, הוא סובב את סקורפיו. עברה לפחות דקה עד שפרופסור פליטוויק הצליח להפר את הכישוף, ועד אז סקורפיו כבר הספיק לסבול מבחילה איומה – ומהלעג של כל הכיתה.
"אתה רוצה שניקח אותך למדאם פומפרי?" שאל אלבוס.
"צריך לשכב".
"אי אפשר לשכב, יש לנו שינויי צורה עכשיו", אמר ריצ'רד, "אם אתה רוצה, אני יכול לעשות בלגאן בשיעור, כדי שתוכל לשים ראש על השולחן בלי שפרופסור אלבטרס תראה".
"לא, תודה". אלבוס הניח את ידו על פיו ודיבר מבעד לאצבעותיו. הוא נראה מיוסר. "אל תסתבך בצרות. בשבילי. אני אהיה בסדר. אני רק צריך-"
"אימון קווידיץ'". אמר אלבוס.
"לא, לא בדיוק-"
"לא, אימון קווידיץ'! תסתכל!"
שלוש ציפורי נייר ירוקות כסופות עפו לכיוונם והתנגשו בפנים של אלבוס, צ'ריטי וריצ'רד. הציפורים הללו היו הדרך של הקפטנים לתקשר עם חברי הקבוצה. הם לקחו את הציפורים, שהפכו מיד לדפים חלקים. על הדפים הייתה כתובה אותה הודעה:

'סלי'תרינים יקרים ואוויליים שלי,
היום בשעה 16:00 ניפגש לאימון קווידיץ' במגרש. אומרים שעומד לרדת שלג. נתראה שם J ג'ורדון בו'.


"וואו, ג'ורדן לא מבזבז רגע", אמר אלבוס, "עברה שעה וחצי מאז שהגענו והוא כבר הספיק לקבוע אימון".
ריצ'רד קימט את המכתב ועיקם את פניו. "ובשעה הכי גרועה שיש. בארבע כבר מתחיל להחשיך. נראה לכם שהוא מצפה מאתנו להתאמן בחושך?"
"אולי תהה תאורה", אמר סקורפיו, "היי, תגידו, אני אוכל לבוא לצפות באימון?"
"כן, בטח", אמר אלבוס, "למרות שאני בספק אם תראה משהו".
"נקמה", אמרה צ'ריטי.
"מה?" שאל ריצ'רד, "על מה את מדברת?"
היא הצביעה קדימה. קבוצה של תלמידי סלית'רין עמדה שם. מעל הראש של כל אחד מהם ריחפה מילה – רמאי, שקרן, אידיוט, סנוב. על המדים שלהם נכתבה באדום המילה 'נקמה'. כעבור רגע אלבוס זיהה שמדובר בקבוצת בוגרי הקווידיץ' של סלית'רין, והם נראו רותחים.
ליבו צנח. "אוי ואבוי".
"גדול", גיחך ריצ'רד.
"אתם יודעים מה זה אומר, נכון?" אמר אלבוס.
"מלחמת מתיחות?" הציע סקורפיו.
אלבוס נאנח. "יאפ. מלחמת מתיחות".


ואכן כך זה היה. אחרי הנקמה של הגריפינדורים, קבוצות הקווידיץ' של גריפינדור וסלית'רין פתחו במלחמת מתיחות. קבוצת הצעירים לא השתתפה בכך – לפחות, לא שאלבוס ידע על כך. כשהם באו לאימון שפתח את השנה, ג'ורדן – שמעל ראשו הופיעה המילה 'נחש' – בירך אותם בחיוך קודר.
"קבוצה!" אמר, "גריפינדור החזירו לנו, והם החזירו לנו טוב. אבל למרות שזה משפיל, אנחנו לא עומדים להגיב בחזרה. זהו, עשינו את שלנו. אם ניסחף, זה יכול להגיע למצב קיצוני. אנחנו לא רוצים לסכן את הזכייה שלנו בגביע השנה, נכון?"
שקט השתרר.
הוא חזר והדגיש, הפעם בנימה מאיימת יותר. "נכון?"
"נכון, נכון". מלמלו כולם.
יום לאחר מכן, מיטותיהם של הגריפינדורים רוססו באבקת גירוד זוהרת.
המצב הלך והסלים בשבוע שלאחר מכן. המתיחות הפכו ליותר ויותר קיצוניות, מינשופים שהטילו לשלשת על ראשיהם של שחקני הקבוצה של סלית'רין בארוחת הבוקר, עד לאכילת דייסה שגרמה לקבוצתם של גריפינדור לבלות שעות של ייסורים בשירותים. הכול נעשה בחשאיות, מתחת לאפם של המורים, שכנראה חשדו שמשהו מתרחש, אך לא הצליחו לגרום לאף תלמיד לספר להם במה מדובר. אף אחד לא רצה להיות זה שמלשין ומסיים את המלחמה בתיקו בגלל התערבות של מורה, ואף אחד גם לא רצה לחטוף ריתוק.
הפלפאף ורייבנקלו נשארו מחוץ לזה. רוב תלמידי רייבנקלו חשבו שכל העניין מטופש, ותלמידי הפלפאף לא רצו להסתבך עם הסלית'רינים.
אלבוס השתדל להתעלם מכל זה, בדיוק כמו שג'ורדן בו הורה לו לעשות. ריצ'רד רצה להשתתף במלחמת המתיחות, אבל אפילו הוא לא העז להפר פקודה ישירה מג'ורדן בו.
"חייל טוב לא מפר פקודה מהמפקד שלו", אמר, "גם אם הפקודה הזאת משעממת רצח".
"בטח", אמר סקורפיו, "אתה סתם מפחד שהוא יעיף אותך מהקבוצה".
"מאיפה אתה יודע?" התרגז ריצ'רד, ואז הוסיף בחיוך ערמומי, "שאלת אותו בדייט האחרון שלכם?"
"סתום את הפה".
"השחקנים של סלית'רין משתתפים במלחמה הזאת, וג'ורדן לא מעיף אותם", ציין אלבוס, "אולי בגלל שהוא כבר אימן אותם והוא לא רצה להתחיל לאמן שחקנים חדשים".
"לא נראה לי, ג'ורדן בו לגמרי מסוגל להעיף אנשים שמתעלמים ממה שהוא אומר", אמר ריצ'רד, "פשוט אף אחד מהם לא נתפס בשעת מעשה עד עכשיו".
אבל היו דברים נוספים לדאוג לגביהם מלבד מלחמת המתיחות בין הקבוצות. אלבוס הסיח את דעתו מדאגות לגבי אוכלי מוות ומפגשים עם רוז על ידי שקיעה בשיעורי בית. הוא עבד קשה יותר מאי פעם, וכל הציונים שלו היו מושלמים. פרופסור איוונסון התחילה להשאיל לו ספרי שיקויים מתקדמים – "לקריאה בלבד!" הזהירה אותו – שאותם בלע בזה אחר זה. הוא גם התחיל לקרוא ספרים על תקופת מלחמת הקוסמים. היה מדהים למצוא את שמו של אביו בין הדפים.
הוא התלבט האם לשאול את המורים לגבי המלחמה הזו, אבל ניחש שלא יחדשו לו דבר לגבי הנושא, ואולי אפילו יסתירו ממנו דברים. הוא בכל זאת היה בנו של אחד מהגיבורים. זה בטח לא יהיה נעים לשאר הילדים.

בבוקר גשום של יום ראשון אלבוס התעורר מחלום מפחיד. הוא לא זכר את הפרטים, אבל היו בו יצורים עם המון מחושים שניסו לאכול אותו ואת אבא שלו, וג'יימס הפך לאחד מהם, ורוז הייתה המנהיגה שהנהיגה אותם. ובנוסף, פילץ' השרת היה שם. אלבוס לא רצה לחשוב על המשמעויות הטמונות בכך שהוא חולם על כך שרוז מנהיגה עדרי יצורים כדי להרוג אותו – ובנוסף, למה שפילץ' יופיע בחלום שלו?
הוא הצטרף לארוחת הבוקר באיחור. כשהגיע, סקורפיו וריצ'רד היו עסוקים בדיון רועש. צ'ריטי אכלה קערת דייסה עם צימוקים – או בעצם, הוציאה את הצימוקים מהדייסה, טבלה בצלוחית החמאה ואכלה אותם.
"-שהרייטיז של סקוטלנד הם הקבוצה הכי טובה שיש כרגע", אמר סקורפיו, "אנשים פשוט לא מעריכים אותם".
"איזה מין שם זה בכלל?" אמר ריצ'רד, "ואתה בכלל לא מכיר קבוצות יפניות. יש קבוצה אחת שיש לה את השם הכי קליט בעולם".
"נו, ואיך אומרים אותו?" שאל סקורפיו.
ריצ'רד אמר משהו מהיר ביפנית.
"מה? מה זה אומר?" שאל סקורפיו.
"זה אומר- הפרח ששתלתי באגם ההצלחה וצמח לעץ עם פירות עצומים".
"מה? זה ממש לא קליט".
"זה יותר קצר ביפנית".
"כן, אבל הם לא יצליחו באירופה עם שם כזה".
"השם זה לא הדבר הכי חשוב, וחוץ מזה, הרייטיז של סקוטלנד? איזה שם משעמם".
"הוא לא משעמם. הוא מתאר אותם באופן מושלם. כל חברי הקבוצה ימניים, ובנוסף, הם הנכונים (right) של סקוטלנד".
"אוי, נו באמת. ילד בן חמש יכול לחשוב על זה".
אלבוס החליט שאין לו סבלנות להמשיך להקשיב לשיחה הזאת, והתיישב ליד צ'ריטי.
"זה באמת טעים?" שאל אותה.
היא הושיטה לו צימוק עם חמאה. הוא טעם אותו והצטמרר. "מוזר".
היא משכה בכתפיה ושמה צימוקים על הטוסט בחמאה שלה.
"אז, צ'ריטי", הוא אמר, "אמ... מה שלומך?"
הוא נעצה בו מבט מוזר, אבל הפעם הייתה לה סיבה. הם ראו זה את זו כל יום. לא היה צורך בשיחות חולין. מצד שני, היא לא דיברה כמעט אף פעם, וכשדיברה זה היה במילים ספורות.
"אנחנו כמעט לא מדברים, את ואני", אמר אלבוס, "אני לא יודע עלייך כלום. כלומר, מתי יום ההולדת שלך, מאיפה את, מי המשפחה שלך, כל זה".
"יום ההולדת שלי בעוד שישה ימים", אמרה, לועסת את הטוסט, "אני מבריסטול. יש לי משפחה מעורבת. יש לי שתי אחיות ואמא. אני לא יודעת איפה אבא. זה מספיק?"
אלבוס בהה בה בפה פעור. זו הייתה כמות המידע הגדולה ביותר שקיבל עליה אי פעם. אבל הוא לא ציפה שתענה לו. צ'ריטי הייתה מסתורית מאוד בדרך כלל.
"רגע", אמר, "יום ההולדת שלך בעוד שישה ימים? זאת אומרת..." הוא חישב. "ב-11.1?"
היא הנהנה.
"איזה תאריך מגניב!" אמר, "טוב, צריך לחגוג לך. מה את רוצה ליום הולדת?"
"יש לך יום הולדת היום?" שאל אותה ריצ'רד, שהפסיק את הוויכוח עם סקורפיו והפנה את שתומת ליבו לשיחה השנייה.
היא משכה בכתפיה.
"לא, יש לה יום הולדת בעוד שישה ימים".
"אה, חייבים לחגוג לה!" אמר ריצ'רד.
אלבוס עשה פרצוף. "וואו, ריצ'רד, איזה רעיון גאוני. לא חשבתי עליו קודם. אז צ'ריטי, מה את רוצה לעשות? מה את אוהבת?"
היא משכה בכתפיה שוב, ואז אמרה, "אני אוהבת לאכול עוגות עם הידיים. ושרשרות של אורות. והמון חתולים. ולזרוק תרכיז מיץ צבעוני על שלג ואז לאכול אותו. ולשתות תה רוזמרין רותח עם דבש. ולהכין קולאז'ים של תמונות. ולרוץ".
הם שתקו לרגע, ואז סקורפיו אמר, "טוב, זה בהחלט אפשרי. חשבתי שאת עומדת להגיד משהו משוג-כלומר, מיוחד- כלומר, קצת גדול יותר".
"היי, גם אני, אבל הרבה יותר קל להשיג את הדברים האלה", אמר ריצ'רד.
אלבוס חייך. "צ'ריטי, אנחנו עומדים לעשות לך את המסיבה המשוגעת ביותר שהייתה לך בחייך".
"אוקי", אמרה צ'ריטי.

ואכן, במשך הימים הבאים הם שקעו בהכנות לקראת יום ההולדת. אלבוס היה אחראי על האוכל, סקורפיו על הקולאז'ים והאורות וריצ'רד על החתולים והריצה. אלבוס הלך אל הבקתה של האגריד וביקש את עזרתו. בתגובה לכך האגריד נהם שהוא לא בא לבקר אותו מספיק, ואלבוס הסמיק והבטיח שיבוא לבקר, ואז האגריד חייך מתחת לזקנו, פרע את שיערו ואמר שישמח לעזור.
היה טוב לשקוע במשימה שלא הייתה שיעורי בית, וביום שלפני יום ההולדת של צ'ריטי, הכול היה מוכן. היה משבר קטן עם החתולים – היו רק עשרים חתולים בטירה, ואחד עשר מהבעלים שלהם לא הסכימו לתת אותם לאף אחד, והם לא רצו לקחת את גברת נוריס. אבל בשעה אחת עשרה בלילה ריצ'רד התגנב אל תוך חדר המועדון, מתנשם ומתנשף. בידו נשא קופסה גדולה שמתוכה בקעו יללות.
"לג'ק אמריסון יש גורים", אמר, "הוא פשוט לא רצה לספר לי כי הוא חשב שאני רוצה להטביע אותם. אבל עכשיו אמרתי לו שאני צריך אותם למתנה, והוא הסכים. הפלפאפים – רק צריך ללחוץ על המצפון שלהם. ולאיים ללחוץ להם על קנה הנשימה".
"ריצ'רד!" קרא אלבוס, "אל תגיד לי שבאמת איימת עליו! זה בדיוק מה שאנחנו לא רוצים לשדר לאנשים".
"אני צוחק, אני צוחק", אמר ריצ'רד, "תירגע. נראה לך שאני אאיים על הפלפאפי? זה כמו לאיים על גור כלבים מסכן ורטוב".
אלבוס לא השתכנע. פעם ראה את ריצ'רד מאיים על חיפושית תועה שהתקרבה מדי לכוס התה שלו.
"העיקר שהשגנו את הכול", אמר סקורפיו, "טוב, אני הולך לישון. מתעוררים מוקדם מחר בבוקר".
הם נכנסו למיטותיהם. ריצ'רד וסקורפיו שקעו מיד בשינה, אבל אלבוס בדק קודם כל שהחתולים בסדר. הם נרדמו וישנו מכורבלים זה על זה, נושמים באיטיות. הוא שחרר אנחת רווחה וסגר את הארגז. מחכה להם יום עמוס מחר.

למחרת אלבוס התעורר מריצ'רד, שניער אותו.
"תתעורר, הגיע הזמן", אמר.
אלבוס פיהק והנהן. הוא התלבש בבגדים חמים, לקח את שרביטו וירד למטה. צ'ריטי כבר חיכתה להם. יום לפני כן הם אמרו לה לבוא בשבע וחצי לחדר המועדון כשהיא לבושה היטב.
"יום הולדת שמח, צ'ריטי", לחש לה אלבוס.
"יום הולדת שמח גם לך", אמרה.
הוא התבלבל. "מה?"
"סליחה. אני לא יודעת מה אומרים בחזרה".
"את לא צריכה להגיד כלום בחזרה. רק להגיד תודה", אמר ריצ'רד. הוא אחז קופסה קטנה בידו.
לפתע נשמע רעש. חבורה של תלמידי סלית'רין בוגרים יצאו מהמעונות שלהם. בידיהם סחבו חבילות שקרקרו באופן חשוד למדי. חדר המועדון היה חשוך, אבל אלבוס הצליח לזהות כמה פרצופים. כולם היו מקבוצת הקווידיץ' של סלית'רין. הם מיהרו ולכן לא שמו לב אליהם, אבל רגע לפני שיצאו אחת התלמידות הסתובבה ושמה את אצבעה על שפתיה, כמזהירה אותם לא לומר שום דבר. לא שזה היה נחוץ – הם לא היו מלשינים, במיוחד לא כשזה נגע בסלית'רינים הבוגרים יותר של קבוצת הקווידיץ', שהיו להם מעט רחמים והרבה ידע על כשפי גירוד.
"קדימה, בואו נלך", אמר סקורפיו.
הם יצאו מחדר המועדון וצעדו במעלה המדרגות. המסדרונות היו דוממים בשעה כזאת. חלק מהאנשים בדיוקנאות שאלו אותם לאן הם הולכים, אבל הם התעלמו. לבסוף הגיעו לדלת של האולם הגדול ויצאו החוצה.
השמש כבר זרחה, אבל הבוקר היה חיוור ופניני. שכבת שלג טרייה נפלה במהלך הלילה, והעולם נראה לבן ונקי.
אלבוס נעמד מול צ'ריטי.
"צ'ריטי", אמר, "החלטנו לעשות את כל הדברים שאמרת שאת אוהבת לעשות, והדבר הראשון שנעשה הבוקר זה לאכול ברד. חשבנו שכדאי לאכול את השלג החדש שירד בלילה. ריצ'רד, פתח את הקופסה, בבקשה".
ריצ'רד פתח את הקופסה. צ'ריטי הציצה פנימה, ועיניה התרחבו. בפנים היו שבעה סוגים שונים של תרכיזים.
"ביקשתי מההורים שלי שישלחו לי כמה", אמר אלבוס, "מזל שאבא שלי מכיר כמה חנויות מוגלגיות. צ'ריטי, לא אמרת לנו שגדלת ליד מוגלגים".
צ'ריטי לא ענתה לו. היא לקחה את אחד מבקבוקי התרכיז הקטנים ופתחה אותו.
"הבאנו כוסות", אמר סקורפיו, "וכפיות, אז רק צריך ל-"
צ'ריטי שפכה את כל התרכיז על השלג. לאחר מכן לקחה את הבקבוק הבא ושפכה אותו, ואז את הבא אחריו, ואז את הבא אחריו, לבסוף זה נראה כאילו מישהו ריסס קשת עקומה על השלג.
"אממ, אוקי", אמר סקורפיו, מושך בכתפיו, "אני מניח שגם זה עובד".
הם לקחו את הכפיות, אבל צ'ריטי התעלמה מהכפיות. היא חפנה את השלג בידיה ואכלה אותו, ממלאת את פיה בשלג צבעוני ומתוק. עד מהרה ידיה נעשו צבעוניות ונוקשות מהקור. אלבוס העדיף את הכפית וטעם קצת מהשלג. זה היה טעים – כמו גלידה, רק פריך יותר.
"טוב, צ'ריטי", אמר אלבוס כשהם סיימו לאכול, "אהבת את השלג הצבעוני?"
היא הנהנה.
"יופי, כי זה רק הדבר הראשון ברשימה. עכשיו נלך לאולם הגדול לאכול ארוחת בוקר. אחר כך יש לנו שיעורים, אבל כשהם ייגמרו, יש לנו עוד המון דברים לעשות".
"אוקי", אמרה.
אלבוס תהה למה היא לא נראית שמחה יותר. הוא ציפה שתתרגש.
הם הלכו לאולם הגדול. בדרך כלל הגיעו אליו כשארוחת הבוקר הייתה בעיצומה, אבל כרגע היא רק התחילה, ולא היו הרבה תלמידים באולם. הם בחרו במקומות המועדפים עליהם והתחילו לאכול.
אחרי ארוחת הבוקר היו להם שיעורים. אלבוס לא הצליח להתרכז. הוא התרגש מדי מהחלק השני של יום ההולדת. היה נדמה לו שהשעון זז לאט במידה לא אפשרית. כשהגניב מבטים לעבר צ'ריטי, התאכזב לגלות שהיא עדיין חסרת הבעה כמו שהייתה הבוקר. היא לא נראתה נרגשת לקראת המשך יום ההולדת. גם בארוחת הצהריים היא ישבה ובהתה קדימה, ולא שאלה שאלות או הסתקרנה לגבי ההפתעות שתכננו לה. הוא לא הבין למה.
ואז, סוף סוף, השעון הגדול צלצל, והשיעור האחרון של היום הסתיים. אלבוס מיהר לאסוף את דבריו והלך בעקבות סקורפיו וצ'ריטי. ריצ'רד ביקש ללכת לשירותים עשרים דקות קודם לכן כדי שיוכל ללכת לחדר שמצאו ולהכין כמה דברים אחרונים.
החלק הבא התרחש בחדר נטוש ליד הספרייה. ריצ'רד גילה אותו בתחילת השנה כשנשען על הקיר והדלת התגלתה בפניו. זו כנראה הייתה כיתה ישנה שכבר לא הייתה בשימוש, אז לא הייתה להם בעיה להגניב לשם מטאטא, לנקות קצת, ולהביא עוד כמה דברים שיהפכו את החדר לנעים.
כשיצאו מהכיתה אלבוס אמר, "האחרון שמגיע הוא ביצה שלוקה!" והתחיל לרוץ. סקורפיו וצ'ריטי רצו אחריו. אחרי כמה רגעים צ'ריטי עברה אותו. הם רצו כל הדרך, עד שהגיעו למקום הנכון ועצרו, מתנשמים ומתנשפים.
"בזה מסתכם-הא-חלק ה-הא-ריצה-הא-של הערב". אלבוס שאף אוויר אל ריאותיו.
סקורפיו דפק על הקיר.
"רגע!" ריצ'רד אמר מבפנים. כעבור דקה קווי המתאר של הדלת הופיעו והיא נפתחה. ריצ'רד עמד שם והחזיק אותה פתוחה בשבילם. "אוקי, הכול מוכן. תיכנסו".
צ'ריטי נכנסה והביטה מסביב.
השולחנות נדחפו אל הקירות, אז מרכז החדר היה פנוי. על הרצפה היו כריות ושמיכות צבעוניות. בפינה ניצב ארגז גדול, קופסה וקומקום שבדיוק רתח. על השולחנות היו מונחים עשרות נרות שזהרו באור רך.
"צ'ריטי", אמר אלבוס, "הנה כל הדברים שביקשת. יש כאן עוגת יום הולדת, חתולים, תה ודפים לקולאז'ים. לא הצלחנו למצוא שרשרות נורות, אז הדלקנו נרות במקום זה. אז, מה את רוצה לעשות קודם?"
צ'ריטי משכה בכתפיה.
"אוקי, אז.... בואי נתחיל עם החתולים".
הם פתחו את התיבה הגדולה. גורי החתלתולים נמנמו, אבל כשנגעו בהם הם התעוררו והתחילו ליילל. אלבוס הניח חתלתול בחיקה של צ'ריטי. היא ליטפה את אוזניו, אבל לא נראתה מתרשמת.
אלבוס התיישב ליד סקורפיו, ששיחק עם חתלתול. "סקורפיו, נראה לי שצ'ריטי לא נהנית. מה אתה חושב ששכחנו?"
"אוי, כן, אתה כזה חמודי, אתה כזה-"
"סקורפיו!"
סקורפיו הפסיק את משחקו עם החתול והביט בצ'ריטי. "מה? תראה אותה. היא נראית בסדר. פשוט ציפית לאיזושהי תגובה גדולה, וזו פשוט לא היא".
"אבל..."
"פשוט תרפה מזה, אל. אין טעם לבקש מצ'ריטי להגיב באופן שלא מתאים לה. חוץ מזה, העיקר הכוונה".
"אוף, כנראה", אמר אלבוס. אבל הוא עדיין הרגיש קצת מאוכזב. הוא רצה שצ'ריטי תשמח, וזה לא נראה כאילו המתנות שלהם שימחו אותה. אולי היו צריכים להביא לה משהו אחר.
אחרי שסיימו לשחק עם החתולים הם שטפו ידיים בקערת מים שריצ'רד הביא – "מוכרחים לשטוף ידיים לפני כל ארוחה!" – ואז פתחו את עוגת יום ההולדת.
זו הייתה עוגת גלידה גדולה שנכתב עליה בסירופ שוקולד, "מזל טוב, צ'ריטי!"
האגריד אפה את העוגה הזאת בשבילם. אלבוס אסף אותה ממנו אחר הצהריים.
"יש בתוכה גלידת וניל עם קרם ו-" התחיל אלבוס, אבל צ'ריטי תקעה את ידה בתוך העוגה לפני שהספיק לומר משהו. כשאמרה שהיא אוהבת לאכול עוגה עם הידיים, חשב שהיא מתכוונת לאכילה ללא סכין ומזלג. אבל עכשיו היא לקחה עוד ועוד גושים ואכלה אותם במהירות. אלבוס, סקורפיו וריצ'רד לקחו כפיות וטעמו מהעוגה. היא הייתה טעימה מאוד.
אחרי העוגה הם שתו תה עם רוזמרין – שהיה מר מאוד, גם עם הסוכר.
ולבסוף, הגיע הזמן לקולאז'ים. סקורפיו הביא כל מיני עיתונים, מספריים ודבק. צ'ריטי הביטה בעיתונים ואז בהם. "מה זה?"
"זה בשביל הקולאז'ים", אמר סקורפיו, "לזה התכוונת, נכון? אוי, תגידי לי שלזה התכוונת".
צ'ריטי שתקה ואז הנהנה.
לאלבוס הייתה הרגשה שזה לא מה שהיא רצתה. כל היום הזה לא היה מה שהיא רצתה. זו בטח הסיבה שהיא נראית כל כך לא נלהבת. נכון, צ'ריטי היא לא בן אדם נלהב במיוחד, אבל אפילו היא מראה את זה כשהיא שמחה, והיא לא נראתה שמחה כרגע. הם עשו את כל מה שרצתה, אבל איכשהו נכשלו.
הוא הניח בצד את המספריים שלו והביט בה. היא גזרה והדביקה בריכוז, לא מביטה באיש מהם. אולם אז לפתע הרימה את מבטה והביטה בו.
"מה?" שאלה.
"כלום", אמר.
היא המשיכה לגזור, אבל לא הסירה את מבטה ממנו. "אוקי".
הוא שתק למשך כמה זמן ואז התחיל לנוע בחוסר נוחות. "אמ... צ'ריטי, נהנית היום?"
"מה?" היא בהתה בו.
"אני פשוט... לא יודע. לא נראה שנהנית כל כך".
"אלבוס, עזוב את זה..." התחיל סקורפיו.
"כן, אל תעשה עניין", אמר ריצ'רד, "זה רק יום הולדת".
"זה לא רק יום הולדת!" אלבוס התרגז, "ואני לא עושה עניין. אני פשוט מרגיש שאולי לא עשינו את זה נכון, כי לא נראה שצ'ריטי נהנית. אז אולי עשינו משהו לא טוב".
"אבל למה אתה מדבר על זה עכשיו?" שאל סקורפיו, "תפסיק להתעסק בזה כל הזמן. זה יום ההולדת של צ'ריטי. במקום לדאוג שלא הצלחנו לשמח אותה, פשוט תכין את הקולאז'".
לפתע אלבוס הרגיש בושה. סקורפיו צודק. הוא צריך להפסיק לעשות דרמות.
"סליחה, צ'ריטי".
היא הביטה בו. "למה זה משנה לך?"
"מה משנה לי?"
"אם כיף לי או לא. למה זה משנה לך?"
"מה?" הוא הרים אליה מבט. "צ'ריטי, את חברה שלי. אני רוצה שיהיה לך כיף ביום הולדת שלך".
"אבל למה אכפת לך ממני?" היא שאלה שוב. משהו חדש הופיע בקולה – רגש חנוק שאלבוס לא הצליח להבין.
"אמרתי לך, כי אנחנו חברים". הוא לא הבין אותה. "את יודעת את זה, נכון?"
היא הביטה בסקורפיו וריצ'רד. "גם אתם מרגישים ככה?"
"בטח!" אמר ריצ'רד, "איזו סיבה אחרת הייתה לי לסחוט את ההפלפאפי ההוא בשביל גורי החתולים שלו?"
סקורפיו רתח. "ריצ'רד! ידעתי שסחטת אותו".
"לא סחטתי אותו. רק רמזתי שאם הוא לא ישתף פעולה, אני אעשה לו משהו נורא. אבל אף פעם לא אמרתי מה זה. זה יכול להיות גם דבר לא מזיק כמו צביטה באוזן".
"צביטה באוזן היא לא מזיקה בעיניך?" סקורפיו הרים את ידיו. "לא משנה. זה לא חשוב. צ'ריטי, לכולנו אכפת ממך. את לא מדברת הרבה, ויש לך בקשות ממש מוזרות ליום ההולדת, אבל אנחנו רוצים לעזור בזה כי אנחנו- את יודעת". הוא עצר והסמיק. אף אחד מהם לא אמר את זה.
צ'ריטי הביטה בשלושתם, ואז קמה ויצאה במהירות מהחדר.
הם נשארו לשבת שם, המומים.
"מה קרה עכשיו?" ריצ'רד שאל.
"נראה לי שפגענו בה איכשהו", אמר סקורפיו.
אלבוס הרגיש שליבו צונח. "אבל למה? מה עשינו?"
"בואו נחפש אותה ונשאל", אמר ריצ'רד וקם, "קדימה".
"נשאיר את החדר ככה?" שאל סקורפיו.
"כן, זה בסדר. אמרתי לקיר לא להופיע בפני אנשים אחרים".
"אתה חושב שהוא יקשיב?" שאל אלבוס בספקנות.
"כדאי לו, כי אם הוא לא יעשה את זה אני אכתוב עליו מילים גסות".
הם חיפשו את צ'ריטי בכל רחבי הטירה. ראשית הלכו לחדר המועדון של סלית'רין ושאלו את הבנות מהחדר שלה אם היא שם. אחר כך הלכו לאולם הגדול, ואז למרתפים, ואז לאזור חדרי המועדון של גריפינדור, הפלפאף ורייבנקלו – למרות שלא הייתה סיבה ממשית שהיא תהיה שם.
"זה חסר סיכוי!" קרא ריצ'רד בתסכול כעבור שעה. "הטירה הזאת ענקית, ויש המון מעברים וחדרים סודיים. אולי היא בכלל יצאה החוצה. איך אמורים למצוא מישהו במקום כזה?"
"כן, זה פשוט נורא", הסכים סקורפיו, "חבל שאין דרך למצוא את המיקום של כל האנשים בטירה, כמו מין מפה של כולם, או משהו".
"אתה צוחק?" אמר ריצ'רד, "זה יהיה קריפי ברמות. מי יכין דבר כזה?"
"ג'יימס!" קרא אלבוס.
הם הביטו בו, מבולבלים. "מה?"
"אח שלי", הסביר אלבוס, "היי, ג'יימס!"
ג'יימס – שהלך עם קבוצה של חבריו לכיוון האולם הגדול – נעצר והסתובב אליהם. "מה קורה, אח קטן? איך הלכה יום ההולדת של חברה שלך?"
"היא לא החברה שלי", אמר אלבוס מיד. הוא קיווה שג'יימס לא מסתובב בטירה ואומר לכולם שצ'ריטי היא החברה שלו. "רגע. איך ידעת שחגגנו לה?"
"אני מיוחד, אל היקר", אמר ג'יימס בנימה מסתורית, "יש לי עיניים בכל מקום".
כעבור רגע מלחיץ הוא גיחך ואמר, "סתם. ביקרתי את האגריד לפני כמה ימים, והוא סיפר לי על העוגה".
אלבוס נשם לרווחה. "אה. יופי. תגיד, ראית את צ'ריטי במקרה?"
"צ'ריטי?"
"נו, אתה יודע – הילדה שחגגנו לה יום הולדת".
ג'יימס חייך. "אה, החברה שלך. לא, לא ראיתי אותה, אבל האמת שלפני שעה בערך שמעתי כמה תלמידות שנה שלישית יוצאות מהספרייה ומדברות על מוזרה אחת שיושבת בין כמה מדפים. יכול להיות שהן דיברו עליה".
"זו בטח היא", אמר אלבוס, "תודה!"
"על לא דבר". ג'יימס התחיל ללכת ואז נעצר והסתובב בפנים רציניות. "אה, ואל?"
אלבוס מיד נלחץ. "כן?"
"יש לך עוגה על הפרצוף".
אלבוס ניגב את העוגה בתחושת מבוכה ופנה לחבריו.
"בואו נלך לספרייה".
הספרייה הייתה נטושה בשעה הזאת. רוב התלמידים התחילו ללכת לאולם הגדול לארוחת הערב.
הם הביטו סביב, מחפשים רמז לנוכחותה של צ'ריטי. הם הלכו לאורך המעברים והביטו בשטח שבין המדפים, אך לא מצאו אותה.
ואז פתאום ראו אותה. היא ישבה על הרצפה ליד מדף של ספרים על כישופי הסתרה. ברגע שהבחינה בהם הביטה הצידה. עיניה היו אדומות. אם אלבוס לא היה מכיר אותה כבר, הוא היה חושב שהיא בכתה. ואולי באמת בכתה?
"צ'ריטי... את בסדר?"
היא משכה באפה ולא ענתה.
"תקשיבי, אני לא יודע למה נעלבת, אבל..." הוא הביט בחבריו. הם נראו מבולבלים בדיוק כמוהו. "אני... מצטער, אם נעלבת ממה שעשינו".
"כן, סליחה", אמר סקורפיו.
צ'ריטי שתקה.
"אוקי, מספיק עם זה", אמר ריצ'רד, "קדימה, ספרי מה לא בסדר".
אלבוס הביט בו. "ריצ'רד!"
"לא, אלבוס, שתוק לרגע. צ'ריטי רגילה לא לדבר, וזה סבבה – אני מעדיף אנשים שלא מדברים הרבה. אבל הכנו לה יום הולדת והיא ברחה. עכשיו היא צריכה לדבר איתנו ולהסביר מה לא בסדר".
"היא לא חייבת ל-" התחיל סקורפיו.
"צ'ריטי", ריצ'רד התעלם ממנו והתיישב לידה. "ספרי לי מה קרה. קדימה".
אלבוס חשב שריצ'רד מתנהג כמו אידיוט. צ'ריטי הביטה בריצ'רד ואז ברצפה, ואז בריצ'רד, ואז ברצפה. הוא הביט בה בחזרה בסבלנות שהייתה לא אופיינית ודי מבלבלת. ואז, באופן עוד יותר לא אופייני, צ'ריטי פתחה את פיה.
"אחותי הייתה עושה לי את היום הולדת. הייתי מבקשת משהו, והיא הייתה מנסה לעשות. לרוב זה לא היה יוצא טוב, אבל עדיין הייתי שמחה מזה שהיא נתנה לי משהו". היא הביטה ישר קדימה. "אבל היה אסור לנו להפריע לה".
אלבוס היה מבולבל. "למי?"
ריצ'רד נעץ בו מבט שהורה לו לשתוק. אלבוס התעצבן, אבל החליט לא להתווכח.
צ'ריטי המשיכה. "לה. היא. האישה שגידלה אותנו".
היא שתקה במשך הרבה זמן. לבסוף סקורפיו שאל, "את מתכוונת לאמא שלך?"
"כן, היא. היא לא רצתה שנעשה רעש או לכלוך, אז היינו עושות את זה בסוד. אבל כשאחותי עזבה את הבית היא הפסיקה לעשות לי יום הולדת".
אלבוס פתח את פיו כדי לשאול שאלה, אבל אז עצר את עצמו. צ'ריטי הייתה צריכה לדבר בעצמה.
"אני...." היא עצרה ואז המשיכה, "מתגעגעת אליה. אף אחד לא עשה לי יום הולדת חוץ ממנה. לאף אחד לא אכפת. אבל אז אתם עזרתם לי. והתחלתם לתת לי להיות איתכם. מה שאני אומרת נראה לכם מוזר, ואתם לא שואלים, אז אני לא מדברת הרבה. ואז עכשיו עשיתם לי יום הולדת ולא התנהגתי כמו שצריך, כי ביום הולדת אני תמיד רגילה לעשות הכול מהר, לפני שהיא תגלה. ואז אמרתם שאכפת לכם. ואף אחד לא אמר את זה מאז שאחותי עזבה, ואני לא יודעת אם אתם משקרים או שזה באמת, אבל זה דבר שלא אמרו לי, אז-"
ככל שהמשיכה לדבר, גרונה הלך ונשנק ושפתה העליונה רטטה. עם המשפט האחרון עיניה הוצפו דמעות. אלבוס הרגיש עצב ורחמים, וגם כעס על עצמו. הוא רצה לדבר, אבל אז ראה שהיא עדיין לא סיימה.
"-אז אם אתם לא רוצים להיות חברים שלי, אתם לא חייבים". קולה היה צרוד. היא התאמצה מאוד לא להישבר ולבכות.
השתררה דממה. לאלבוס רצו עשרות משפטים שונים בראש, אבל הוא לא ידע באיזה מהם לבחור. להפתעתו, סקורפיו היה הראשון שדיבר.
"גם אני לפעמים חושב שאתם לא רוצים להיות חברים שלי".
הם הביטו בו, מופתעים.
"מה? למה?" שאל אלבוס.
הוא משך בכתפיו. "אני לא יודע. אנשים אומרים עליי שאני מתנשא. ואני ממשפחה עתיקה של טהורי דם עשירים. וגם אומרים שאני עדין. הרבה ילדים לא רצו להיות חברים שלי. אני לא כמוכם".
אלבוס נחר. "אתה חושב שהמצב שלי יותר טוב? אני החכמולוג הכי גדול בעולם. אני תמיד מתחכם והורס כל דבר. אנשים שונאים להיות חברים שלי. החברה הכי טובה שלי הייתה רוז, ו.... טוב, ראיתם איך זה נגמר". הוא השפיל את מבטו.
ריצ'רד שתק ואז דיבר פתאום. "היי, אני הכי מבין איך זה להיות מוזר. המשפחה שלי היגרה לכאן כשהייתי בן חמש. בהתחלה בכלל לא דיברתי אנגלית, ואז אחר כך דיברתי עם מבטא. כל הילדים צחקו על המבטא שלי ועל האוכל שאכלתי. הם קראו לי יפניכס. אז כשנהייתי גדול מספיק התחלתי להרביץ להם, אז הם קראו לי בריון והתרחקו ממני. אני מבין אותך, צ'רי. אבל אנחנו כן רוצים להיות חברים שלך. את בן אדם מוזר, אבל את מגניבה. אנחנו לא סתם מעמידים פנים שאנחנו מחבבים אותך. את החברה הכי טובה של שלושתנו. נכון?"
"כן, לגמרי", הסכים סקורפיו.
"כן", הסכים אלבוס.
שפתה של צ'ריטי רעדה שוב, והפעם אלבוס הבין מה היא צריכה.
"את רוצה שנלך וניתן לך קצת זמן לבד?" שאל אותה.
היא הנהנה בשפתיים קפוצות, בלי לדבר. הם קמו והלכו לכיוון היציאה, והעמידו פנים שלא שמעו את ייבבת הבכי שבקעה מהפינה.
כעבור עשרים דקות צ'ריטי הגיעה לאולם הגדול. עיניה היו אדומות ונפוחות והיא נראתה מותשת, אבל גם רגועה יותר.
"איך את?" שאל אותה ריצ'רד כשהתיישבה. סקורפיו ואלבוס הביטו בה, מצפים לתשובה.
"בסדר", ענתה. היא שמה על צלחתה תפוחי אדמה ובלי להרים את מבטה אמרה, "תודה".
הבנים הביטו זה בזה. אלבוס הרגיש שליבו מתרחב. משהו השתנה בצ'ריטי – משהו זעיר, אבל עדיין – משהו. והייתה לו הרגשה שזה שינוי לטובה.
אולם הרגע העדין הזה הופרע כשמלקולם הגיע בריצה לאולם והתיישב לידם.
"שמעתם את החדשות?" שאל, מתנשף.
הם הביטו בו, מבולבלים.
"איזה חדשות?" שאל ריצ'רד.
"קבוצת הקווידיץ' של סלית'רין מילאה את חדר המועדון של הגריפינדורים בצפרדעים מסריחות, והגריפינדורים איבדו את זה והזמינו אותם לדו קרב. עכשיו שתי הקבוצות במרפאה".
"מה קרה להם?" שאל סקורפיו מיד, חיוור, "הם בסדר? גם ג'ורד- כלומר, גם הקפטנים היו מעורבים?"
"לא, סקילר ובו הם היחידים שלא השתתפו בדו קרב, אבל כל שאר הקבוצה מושבתת. התגנבתי לשם והצלחתי להעיף מבט. הם נראים זוועה. חלקם מכוסים בפרווה, או נוצות, או שהעור שלהם סגול".
"הם יהיו מסוגלים לשחק במשחק בסוף החודש?" שאל אלבוס, חרד.
"לא נראה לי. אבל לא בגלל שהם לא יוכלו. נראה לי שהמורים מתכוונים להשעות את כולם מלשחק".
"מה?!" קרא סקורפיו, "הם לא יכולים לעשות את זה!"
"בטח שכן", אמר מלקולם. הוא בעצמו נראה חרד. "הם הגזימו הפעם. חוץ מזה, נראה לי שג'ורדן בכל מקרה היה מעיף אותם".
"אז מה זה אומר בעצם?" שאל ריצ'רד.
אלבוס הרגיש שכל הדם אוזל מפניו. "זה אומר שהכול תלוי בנו".