מתעוררים לחיים - פאנפיקים

פרק 9 - מתנות ותאונות

צ'ריטי בלוסום הייתה מוזרה. 

זה לא הפתיע אף אחד, כמובן – המוזרות הייתה בכל תנועה, בכל הבעה שעשתה – אבל לפעמים היא הייתה ממש בלתי צפויה.
ביום שאחרי התקרית עם הגריפינדורים היא חיכתה להם ליד היציאה מחדר המועדון של סלית'רין. בידה החזיקה אקווריום גדול, מלא בחול צבעוני. היא הושיטה את האקווריום לריצ'רד.
הוא בהה בה. "מה זה?"
"חול".
"אני רואה את זה – למה הבאת לי את זה?"
"אתה אוהב את הים", אמרה, "ואתה אוהב קשתות בענן. אז הבאתי לך חול בצבע קשת בענן".
ריצ'רד פער את עיניו. "מה-איך-איך ידעת את זה? את קוראת מחשבות?"
"לא", אמרה, "אבל אני אקרא את המחשבות שלך אם אתה רוצה".
"לא!" הוא התרחק ממנה ויצא מחדר המועדון.
הם יצאו אחריו. סקורפיו בחן את האקווריום. "איך ידעת שהוא אוהב ים וקשתות בענן?"
"ב-14 באוקטובר בארוחת הצהריים הוא אמר שהמשפחה שלו תמיד נסעה לים כשהוא היה קטן", אמרה ללא הבעה, "והוא תמיד מדגיש פסקאות בצבעים שונים, גם כשלא צריך. ויש לו שלושה סוגים של דיו משתנה, גם בגוונים נדירים".
הם שתקו.
"וואו", אמר אלבוס לבסוף, "את ממש.... חדה".
"לא חדה", השיבה, "אני מקשיבה. אני זוכרת. אני חושבת. זה הכול".
"אולי היית צריכה ללכת לרייבנקלו", אמר סקורפיו.
"לא. הם חבורה של חנונים".
הם הביטו בה, מופתעים. היא הביטה בהם ברצינות גמורה, אבל עיניה נצצו.
אלבוס וסקורפיו פרצו בצחוק. צ'ריטי לא צחקה איתם, אבל משהו בעמידתה הנוקשה התרפה מעט.
כשהגיעו לחדר האוכל מצאו את ריצ'רד והתיישבו לידו. ריצ'רד הביט בצ'ריטי ואז באקווריום ואז שוב בצ'ריטי.
"אני לא מתכוון לקחת את החול", אמר לבסוף ושילב את ידיו. אלבוס וסקורפיו נעצו בו מבטים. הוא נאנח. "אבל תודה בכל מקרה".
"זה חול מיוחד", אמרה צ'ריטי, "אם תוסיף לו קצת שורש זמביניון ופרח יסמין, תוכל להכין אבקה שמעודדת הזיות. זה טוב בתור פתרון לרגע האחרון בשדה הקרב". היא שתקה לרגע ואז הוסיפה, "אם מרטיבים אותו במים אפשר גם להכין ממנו צורות של חיות. חמוד".
ריצ'רד נעץ בה מבט ארוך.
"את די קריפית", אמר לבסוף ואז גיחך ברשעות. "אני די אוהב את זה".
סקורפיו ואלבוס החליפו מבטים.
"ריצ'רד אובססיבי עם אמצעי לחימה ולצ'ריטי יש כישורי כישוף מפוקפקים", אמר סקורפיו.
"כן", אמר אלבוס, "נראה לך שיצרנו בטעות את צמד הנבלים החדש שיצא מבית סלית'רין?"
"רק אם הם יעבדו את הצחוק המרושע שלהם".
הם פלטו את צחקוקם הנבזה ביותר, אבל לא הצליחו להחזיק הרבה זמן בלי לצחוק על עצמם. ריצ'רד גיחך. צ'ריטי עדיין לא חייכה, אבל זוויות פיה רעדו מעט – מה שגרם לה להיראות קצת פחות כמו הנבלה הבאה של סלית'רין.

פרופסור איוונסון הייתה מורה צעירה לשיקויים שהתחילה ללמד בערך שנתיים לפני שהגיעו להוגוורטס.. הייתה לה גזרת גוף דקה, שיער בהיר ועיניים ירוקות שגרמו לה להיראות כמו בובה. אבל למרות הופעתה החיצונית המתוקה, היא הייתה מפחידה, ותמיד לימדה אותם דברים קיצוניים שנשמעו רחוקים מתכנית הלימוד במידה חשודה. באותו היום היא לימדה אותם כיצד לרקוח שיקוי שגורם לחום מתמשך.
"השיקוי הזה נועד למקרים שבהם אנו במצבים של קור קיצוני", אמרה, "וכדי שתוכלו לנסות את השיקויים, תצטרכו להסיר את השכבות העליונות ולהישאר בבגדים קצרים".
אלבוס היה די בטוח שלגרום לתלמידים להוריד בגדים במרתף הקפוא זה לא רעיון טוב, אבל בפעם האחרונה שהתווכח עם פרופסור איוונסון היא הכריחה אותו להישאר אחרי השיעור ולנקות את מיץ החלזונות שנשאר על המגשים.
אחרי שסיימו לרקוח את השיקויים כל התלמידים נעמדו בשורה, רועדים בבגדיהם הקצרים.
פרופסור איוונסון נעמדה מולם בחיוך.
"יפה", אמרה, "עכשיו, אעבור ליד השיקויים ואבדוק האם יצאו כמו שצריך. הצבע אמור להיות אדמדם עם רמז לסגול כחול. אמורות להופיע בועות גדולות. תלמידים שהשיקויים שלהם לא מושלמים לא ישתו. היי, אל תהיו יותר מדי רגועים", הוסיפה למראה אנחות ההקלה של כמה ילדים, "תלמידים שייכשלו גם בשיקוי הבא יקבלו ציון נמוך במחצית הזאת".
כולם נאנקו.
"סיימון, אתה תתחיל", אמרה.
"כמובן", אמר אלבוס לסקורפיו, "כמובן שהיא בוחרת בגריפינדור ראשונים".
"תקשיב, אתה צריך לצאת מהאובססיה שלך לסיימון. זה נהיה מוזר".
"מה? אני לא אובססיבי ל-"
"בלי דיבורים!" אמרה פרופסור איוונסון, עדיין מחייכת, "או שאוריד חמש נקודות מסלית'רין – עשר אם תמשיך להביט בי כך, מר פוטר".
אלבוס בא להתווכח, אבל יד דקה עצרה אותו. סווניה נעצה בו מבט והנידה בראשה לשלילה.
הוא נאנח. "כן, פרופסור".
"יפה מאוד. עכשיו, סיימון, הצבע של השיקוי יפה מאוד, אבל הבועות קטנות מדי. כנראה שהוספת יותר מדי שורש ארגוואה, וזה לא טוב לשיקוי הזה, כי זה אומר שהחום יהיה לא מאוזן בחלקים מסוימים בגוף. הלאה".
"אבל, פרופסור-" התחיל סיימון.
היא נעצה בו מבט חד. "אף מילה, בבקשה. אני לא רוצה להוציא אותך מהשיעור".
סיימון השפיל מבט, בבירור עצבני, וכשפרופסור איוונסון המשיכה אלבוס תפס אותו נועץ ברוז מבט מאשים. היא מצידה הסמיקה והשפילה את ראשה.
"היא עוזרת להם לרמות בשיעורים?!" אלבוס לקח נשימה עמוקה. "אני עומד להתפוצץ. אני באמת עומד להתפוצץ. שמישהו יעצור אותי".
"תקשיב, אחי, אתה חייב להרגיע", לחש ריצ'רד, "אני יודע שהיא בת דודה שלך והייתם ממש קרובים והכול, אבל אתה חייב לעזוב את זה כבר. אם היא בוחרת לעזור לחבורת הגובלינים האלה לרמות-"
"זה גזעני", העיר סקורפיו.
"-אז זו בחירה שלה. ואין לך מה לעשות עם זה".
אלבוס היה ממשיך להתווכח, אבל פרופסור איוונסון התקרבה עכשיו לשורה שלהם ובחנה את הקדירה של ריצ'רד.
"ניסיון טוב", אמרה לבסוף, "הצבע מתאים, אבל אין בכלל בועות. כמה מים הוספת?"
"אמ, שני ליטרים בערך, פרופסור".
"הגיוני. זה סמיך מדי. טוב, הלאה".
היא הגיעה לשיקוי של אלבוס ורכנה מעליו. אחרי רגע ארוך במיוחד שבה והזדקפה.
"המרקם כמעט שמנתי, הבועות בגודל המתאים והצבע-חסר פגמים. עבודה יפה, פוטר. אתה השני היום שהשיקוי שלו מוכן לשתייה. שתה בבקשה מהמצקת, אבל רק לגימה קטנה. ההשפעה תפוג בעוד שעה בערך".
אלבוס ממש לא רצה לטעום מהשיקוי, אבל בכל זאת טבל את המצקת בקדירה ולגם. היה לו טעם משונה – מין שילוב של מיץ דלעת ורוזמרין – אבל סך הכול הוא לא היה נורא. אלבוס הרגיש מדי בחום נעים שהתפשט בגופו והעלים את הקור.
"או", אמר, "וואו".
פרופסור איוונסון חייכה. "אכן, וואו. ובכן, הלאה. אה! גברת בלוסום. בואי נראה מה יש לנו כאן?"
היא רכנה מעל הקדירה של צ'ריטי.
"המרקם נראה טוב", אמרה, "והבועות נכונות, אבל הצבע קצת סגלגל מדי. האם-אפצ'י!" היא קינחה את אפה בממחטתה. "אוי, סלחו לי. החורף לא מיטיב עמי. גברת בלוסום, האם הוספת יותר מדי שורש ברזייטס?"
"לא, גברתי".
"אה", אמר פרופסור איוונסון, "טוב, זה לא עומד בקריטריונים, לצערי. נמשיך הלא-"
באותו הרגע סלילים צבעוניים החלו לצאת מהקדירה של צ'ריטי, ומיד אחריה נשמע קול פיצוץ. הקדירה התנפצה ורסיסי שיקוי צבעוניים עפו לכל עבר. קול צחוק מתגלגל מילא את החדר, יחד עם צרחות מלאות אבל שנשמעו חסרות הקשר ומלחיצות במרתף הריק והמהדהד. תלמידים צרחו והחלו לברוח לפינות ולנסות לצאת מהחדר. פרופסור איוונסון ניסתה להתגבר בקולה על הרעש, לא בהצלחה רבה. סלילי העשן הצבעוניים הפכו לפרצופים וצורות שריקדו בחדר. זה היה מרהיב, מבעית – ויותר מכל, מוזר.
הבנים הביטו לכיוון צ'ריטי. היא בהתה במהומה כשעל פניה מבט עייף ועגמומי, אבל לא נראתה מופתעת.
בסופו של דבר פרופסור איוונסון הרימה את שרביטה וצעקה, "קלורוס!"
כל הערפל והדמויות התנקזו אל תוך שרביטה. דממה השתררה במרתף. הפרופסור החליקה על שיערה, יישרה אל חזית גלימתה ופנתה את צ'ריטי.
"צ'ריטי בלוסום". קולה רעד לרגע – אולי מכעס. "למשרד המנהלת, עכשיו. כל השאר – נקו את הקדירות שלכם ולכו. אתם משוחררים".
היא יצאה מהכיתה וצ'ריטי גררה רגליים אחריה. הבנים הביטו זה בזה, מבולבלים.
"אתם חושבים שהיא עשתה את זה בכוונה?" שאל ריצ'רד כשניקו את הקדירות שלהם.
"לא נראה לי", אמר סקורפיו, "למרות שאני לא בטוח מה היא עשתה כדי לגרום לשיקוי להשתבש עד כדי כך".
"שמתם לב שהשיקוי התפוצץ כשפרופסור איוונסון התעטשה?" סווניה אמרה.
הם הביטו בה, מעט מופתעים מהצטרפותה לשיחה.
"אמ, לא", אמר סקורפיו, "האמת שלא חשבתי על זה".
"גם אני לא", אמר ריצ'רד.
"אני כן", אמר אלבוס, "למרות שאני לא יודע למה זה השפיע".
"זה קצת מוזר", אמרה סווניה, "השיקוי הזה נועד לאנשים שנמצאים במצב של קור חיצוני. הגיוני שהם יתעטשו. מי שהמציא את השיקוי לא היה משאיר אותו עם נקודת תורפה כזאת".
"כן", אמר סקורפיו, "אבל השיקוי היה בצבע הלא נכון. יכול להיות שצ'ריטי הוסיפה יותר מדי מאחד המרכיבים, והמרכיב הזה מגיב לא טוב לעיטושים".
"או לחיידקים", אמרה סווניה.
הבנים הביטו בה בפנים חסרי הבעה.
"חיידקים?" שאל ריצ'רד, "מה זה חיידקים?"
"זה סוג של יצור קסום?" סקורפיו ניסה לנחש.
"לא, זה בטח סוג של רוח", אמר אלבוס, "לא! כישוף אפל".
סווניה גלגלה עיניים. "לא משנה. אני אסביר לכם בהזדמנות".
כשנגמר השיעור הבנים מיהרו ללכת לחכות ליד חדר המנהלת. צ'ריטי יצאה משם די מהר, נראית עגמומית עוד יותר.
"מה פרופסור מקגונגל אמרה לך?" שאלו פה אחד.
"אסור לאלתר".
הם הביטו בה, מחכים להסבר נוסף. היא לא נתנה אותו.
"מה זאת אומרת?" שאל אלבוס לבסוף, "הוספת משהו שלא היית אמורה להוסיף?"
היא משכה בכתפיה. "המ-המ".
"וואו, זה די מלחיץ", אמר ריצ'רד, "למה עשית את זה?"
"רציתי שהוא יהיה סגול יותר", אמרה, ואז הוסיפה, "אני לא אוהבת אדום".
ובזה זה הסתכם – הם לא הצליחו להוציא ממנה יותר ממשיכות כתפיים והמהומים לא מחייבים.
"מתי אימון הקווידיץ' הבא שלכם?" שאל סקורפיו כשהלכו לשיעור הבא.
"בקרוב", אמר אלבוס, "סוף סוף נצפה באימון של הקבוצה, ואז נשתתף. אני תוהה איך נשחק".
"כנראה גרוע", אמר ריצ'רד, "אבל אני עומד להשתפר. חייל אמיתי לעולם לא מוותר על האפשרות לשלמות מבצעית".
"אתם תהיו בסדר", אמר סקורפיו, "היי, אני אוכל לבוא ולצפות באימון?"
"למה, אתה רוצה לבוא ולצפות בג'ורדן שלך?" גיחך ריצ'רד.
סקורפיו הסמיק. "מה? לא קשור. תפסיק להיות אידיוט".
"הוא לא יכול, זה אצלו בדם", אמר אלבוס. הם צחקו.
ריצ'רד הזעיף פנים. "לפחות אני לא דלוק על בחור עם ראסטות".
"שתוק!" סקורפיו דחף אותו, וריצ'רד דחף אותו בחזרה, ואולי זה היה נגרר למקומות גרועים יותר אם צ'ריטי לא הייתה אומרת פתאום, "נהיה יותר טובים מגריפינדור".
הם בהו בה ואז חייכו.
"מוסכם", אמרו פה אחד.

אלבוס איחר לארוחת הערב באותו יום כי שכח את שרביטו בחדר המועדון של סלית'רין והיה חייב לחזור ולהביא אותו. כשנכנס לאולם הגדול ועבר על פני השולחן של גריפינדור שמע, "-אבל אתה חושב שהפריקית התכוונה לזה?"
הוא נעצר בבת אחת וכרה אוזניים. לאחר מכן הוציא ספר מתיקו והעמיד פנים שהוא הולך לאיטו וקורא בו.
קולה של טמרה הגיב לשאלה הקודמת.
"ברור שהיא התכוונה לזה. אתה זוכר מה היא עשתה בספריה? היא ממש חזקה. היא בטח מאחת המשפחות האפלות האלו שתמכו באתה יודע מי בזמן המלחמה".
"בטוח".
אלבוס התכווץ בזעם למשמע קולו היהיר, הבטוח, של סיימון.
"היא מסלית'רין, וכולם יודעים שכל הקוסמים האפלים יוצאים מסלית'רין. אמא שלה בטח הייתה אוכלת מוות, ואוכלת מוות מרושעת. בטוח. היא בטח לימדה אותה להכין שיקויים כאלה סתם בשביל הכיף. אנחנו צריכים לשים לב אליה".
"כן, אליה ואל החבורת פריקים שלה", אמר סויר, "כל אחד מוזר יותר מהשנייה. הפריק האסייתי עם הקעקועים, הרזה והמלחיץ, והילד הבלונדיני-"
"אתה מתכוון לסקורפיו מאלפוי?" אמר סיימון, "נראה לי שהתכוונת להגיד הפיירי".
"אוי, כן", צחק סויר, "שמעתי על זה".
"אוי, נו", אמרה טמרה, "הוא סלית'רין. הם אובססיביים לגבי המשך המורשת הטהורה. אין מצב שהוא כזה".
"ברור שכן", אמר סויר, "הסתכלת עליו? מזל שהוא בסלית'רין. הייתי נלחץ אם הוא היה נדלק עליי".
"לא הייתי נלחץ", אמר סיימון, "הוא די חלשלוש".
אלבוס בכלל לא שם לב שהספר נשמט מבין אצבעותיו עד ששמע הדהוד גדול. אוזניו צלצלו והוא רעד. הכעס עבר מראשו לידיו, ולרגע רגליו הובילו אותו במקום שהוא יוביל אותן, וזרועותיו נקמצו לאגרופים, והוא נעמד מול השולחן של גריפינדור ו-
רגע.
זה לא מה שאני רוצה. זה לא מה שסקורפיו רוצה.
הוא לקח נשימה עמוקה וראשו הצטלל בבת אחת. אז קלט שסיימון וחבורתו בוהים בו.
"נראה לי שהלכת לאיבוד, סלית'ריני", אמר סיימון, פניו מעוקלים בחיוכו הלועג, "תסתובב ולך לפינה החשוכה בפינה, שם הבית שלך".
אלבוס רצה לצרוח עליו ולקלל אותו – קללות מעליבות, לא קללות קסומות – אבל משהו עצר בעדו. הוא נזכר בסקורפיו – איך הוא תמיד ניסה להיות מנומס והוגן, אפילו לגריפינדורים שהציקו לו. הוא היה הרבה יותר טוב מהם – מכולם.
אלבוס הזדקף.
"רציתי לאחל לכם בהצלחה באימון שלכם שבוע הבא", אמר.
הוא לא הושיט את ידו ללחיצה – הוא ידע שהם לא ילחצו אותה בחזרה – אבל כן חיכה לתגובה. בסופו של דבר קול דיבר – קול שאלבוס לא ציפה לשמוע אותו.
"בהצלחה גם לכם". זו הייתה רוז, והיא הביטה מיד בחבריה אחרי שאמרה זאת. סיימון הביט בה לרגע בחדות, אבל אז הצליח לחייך שוב והביט באלבוס.
"כן, בהצלחה. נסו לא לרמות יותר מדי".
אלבוס חייך חיוך שקיווה שהעביר את הארס שלו. "ברור שלא".
הוא פנה לאחור והסתובב. הרצון להחטיף לסיימון אגרוף עדיין בער בו, אבל הוא הצליח להשתלט על עצמו, ועכשיו הוא יכול להפנות את הכעס למטרות פרקטיות יותר – למשל, להיות כל כך טוב בקווידיץ' עד שכשיגיע זמנם לשחק נגד גריפינדור – והוא יגיע – אז הוא יהיה מוכן, ויגרום להם להצטער על הדברים המגעילים שאמרו.
אני באמת נשמע כמו נבל, חשב, ואז צחקק.
אחרי הכול, אני בבית הקוסמים האפלים.