מתעוררים לחיים - פאנפיקים

הארי פוטר והילד המקלל 2 - פרק 2 - השינוי

ביום הראשון ללימודים אלבוס התעורר מוקדם. הוא התלבט האם לחזור לישון, אולם אז בטנו קרקרה והכריעה את העניין. הוא קם, התלבש ויצא מחדר המועדון.
תקרת האולם הגדול שיקפה שמיים תכולים עם קרעי עננים אפורים – יום סתיו רענן.
כשאלבוס הגיע לשולחן של סלית'רין, הוא ראה את ג'ורדן בו יושב על יד השולחן ואוכל ארוחת בוקר לבדו. הוא ניגש אליו והתיישב מולו.
"היי, ג'ורדן".
ג'ורדן חייך למראהו. "פוטר, מה שלומך? החופש הרגיע אותך קצת?"
אלבוס חייך בחזרה. "כן, אני ממש בסדר. אז תגיד, מתי נתחיל להתאמן? אני כבר לא יכול לחכות לחזור למגרש".
ג'ורדן הניח את המזלג שלו. "האמת שהתכוונתי לשלוח על זה ינשוף לכל חברי הקבוצה. אנחנו עושים בחינות מחדש".
"מה?!"
ג'ורדן לא נראה מוטרד מתגובתו. "לא צריך להתרגש. זו שנה חדשה, והשחקנים שהיו שנה שעברה רוצים להיבחן שוב. העונש שלהם נגמר, הם יכולים לחזור. אני רוצה לתת לכל השחקנים הזדמנות שווה להיבחן".
אלבוס הרגיש שליבו צונח. "אבל... מה עם הקבוצה שלנו?"
ג'ורדן הביט בו לרגע.
"אתם טובים", אמר לבסוף, "גם אם לא תתקבלו בתור שחקנים קבועים, אני לא חושב שיש סיבה שלא תהיו שחקנים מחליפים. עכשיו לך לשבת באזור של הציפציפים, החברים שלי הגיעו".
אלבוס קם ממקומו והלך לשבת במקום אחר, נסער ומעט פגוע. הוא לא הבין למה ג'ורדן עושה את זה. אחרי כל מה שהקבוצה שלהם עברה ביחד, ואחרי שאימן אותם בפרך במשך חודשים, הוא באמת מתכוון לתת להם להיבחן מחדש ולהתמודד מול תלמידים מנוסים וגדולים הרבה יותר? זה פשוט לא הוגן.
הוא התיישב, מילא את צלחתו והתחיל לדחוס אוכל אל תוך פיו בזעם. כשריצ'רד, צ'ריטי וסקורפיו הגיעו סוף סוף והצטרפו אליו, הוא כבר היה בטוסט הרביעי שלו.
"למה אתה לועס בכזאת אגרסיביות?" שאל סקורפיו, "אתה נראה כאילו אתה מנסה לגרוס אבנים בין השיניים שלך".
אלבוס לגם מיץ דלעת וניגב את פיו. "דיברתי עם ג'ורדן בו. הוא אמר שהוא עומד לעשות בחינות חוזרות לקבוצת הקווידיץ' השנה".
"מה?!" ריצ'רד קם בבת אחת, מלא חמה, "למה שהוא יעשה את זה? אנחנו קרענו את התחת כל השנה בגלל שחברי הקבוצה הבוגרים עשו פאשלה, ועכשיו הוא נותן להם לחזור על חשבון המקומות שלנו?"
"אני מניח שהוא עושה את זה כל שנה", אמר סקורפיו, "הוא פשוט רוצה לרענן את הקבוצה".
"אפילו לא יצא לי לשחק! ועכשיו יש סיכוי שלא אשחק בכלל".
"ג'ורדן אמר שאין סיבה שלא נתקבל לפחות בתור שחקנים מחליפים", אמר אלבוס. הוא בהה בערמת הבייקון שעל צלחתו בעגמומיות. "אבל אני לא רוצה להיות מחליף".
"לפחות תהיה פחות לחוץ", אמרה צ'ריטי.
הוא העיף בה מבט מופתע. היא אכלה את הדייסה שלה והביטה בו בחזרה. הוא נשען לאחור וחשב על זה. היה בתוכו חלק שהתנגד להיגיון הזה, אבל היא צדקה. משחקי הקווידיץ' היו כיפיים ומרגשים, אבל האימונים היו מתישים, ויחד עם ההשקעה הרבה שלו בלימודים, שנה שעברה הייתה פשוט יותר מדי בשבילו. אולי בכל מקרה עדיף לו לוותר על קווידיץ'.
אבל לא! אם הוא מוכרח לוותר על אחד מתחומי העניין שלו כדי להפחית קצת את הלחץ, הוא לא יבחר בקווידיץ'. הוא אהב לשחק, ואהב להיות חלק מהקבוצה.
"פשוט תעשו את הטוב ביותר שלכם ותראו מה קורה", זו הייתה עצתו של סקורפיו, "זה הדבר היחיד שאתם יכולים לשלוט בו בכל מקרה".
זה היה נכון, ולמרות שעדיין כעס, אלבוס החליט לפעול לפי זה. הוא לא עומד להיות מריר לגבי כל הסיפור. הוא עומד לעשות את מה שהוא תמיד עושה – להתאמן ולהשתפר, עד שיהיה מספיק טוב כדי להרוויח את מקומו בקבוצה.
השיעור הראשון באותו היום היה שינויי צורה, והוא היה משותף עם גריפינדור. אלבוס הגניב מבט צדדי אל רוז בזמן שהלכה והתיישבה ליד טמרה, ו-
רגע, מה?
הוא נגע בזרועו של ריצ'רד כדי להסב את תשומת ליבו. "תגיד, זו טמרה שיושבת שם ליד רוז?"
ריצ'רד הביט לעבר השולחן שלהן ואז בחזרה אליו. "כן, זאת היא".
"באמת?" אלבוס נשען לאחור, מופתע. "היא נראית שונה. אני לא יודע מה זה".
ריצ'רד הביט לכיוונה שוב ואז בחזרה אליו. על פניו התפשט חיוך משונה, ואוזניו האדימו. "אתה באמת לא רואה את זה?"
אלבוס בהה בו. "מה?"
ריצ'רד החווה תנועה כלפי החזה שלו.
אלבוס הרגיש כאילו כל הדם עולה לפניו בבת אחת. הוא לא האמין שריצ'רד אמר דבר כזה, או החווה, או-או- כלומר, אלוהים! כלומר, מה?!-
הוא היה עסוק כל כך בלחשוב על מה שריצ'רד אמר עד שלא הצליח להתרכז בדבריה של פרופסור אלבטרס. בסוף השיעור, כשכולם יצאו, הוא כמעט התנגש בטמרה. הוא התרחק ממנה מיד בבהלה.
"סליחה", אמר, נועץ את מבטו בנקודה כלשהי ליד הנעליים שלה.
היא לא אמרה דבר, וכשהתרחקה ראה אותה לוחשת משהו לרוז ומצחקקת, מעיפה מבט לועג מעבר לכתפה. הוא הרגיש שפרצופו מאדים עוד יותר, אם זה אפשרי בכלל.
אני אפילו לא בן שתיים עשרה, חשב לעצמו, מה לעזאזל. למה-למה שהוא-
הדבר הטריד אותו במשך כל הבוקר. כשהגיע הזמן לארוחת הצהריים, ריצ'רד חיכה לצ'ריטי בזמן שפרופסור אלבטרס שוחחה איתה. אלבוס וסקורפיו המשיכו בלעדיהם. כשהתיישבו ליד השולחן, אלבוס רכן לעבר סקורפיו.
"תגיד", לחש אליו, "שמת לב למשהו שונה בטמרה?"
סקורפיו בהה אליו בחזרה. "למה שאני אשים לב לטמרה?"
"לא יודע, פשוט-" אלבוס משך בשערותיו בייאוש, "היא לא נראתה לך שונה?"
סקורפיו משך בכתפיו. "לא ממש. למה?"
אלבוס הביט לצדדים, לראות שאיש לא מקשיב, ואז רכן קדימה וסיפר לסקורפיו את מה שריצ'רד אמר.
סקורפיו הגיב בדיוק כמוהו – לחייו הוורידו והוא נראה כאילו הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. לבסוף אמר, "טוב, שנינו יודעים שריצ'רד הוא אידיוט".
"כן", הסכים אלבוס. כעבור רגע הוסיף, "כלומר, הוא חבר שלנו-"
"כן", הסכים סקורפיו, "הוא חבר שלנו-"
"-אבל הוא גם יכול להיות אידיוט לפעמים".
"בדיוק, ובגלל זה אנחנו לא צריכים לקחת את כל מה שהוא אומר ברצינות. יכול להיות שהוא אמר את זה כדי לעצבן, או כדי לצחוק על טמרה. חוץ מזה, אנחנו רק בשנה השנייה, מי שם לב לדברים האלה?"
"טוב, ריצ'רד בכל זאת גדול מאיתנו בשנה". אלבוס הפך את הצלי שלו מצד לצד, מוטרד פתאום. הוא בכלל לא ידע שריצ'רד מבוגר מהם עד לפני כמה ימים, וגם כשגילה זאת, לא חשב שזה משנה. ריצ'רד היה חכם מאוד בדברים מסוימים, אבל הוא לא היה הילד הכי בוגר בעולם. אלבוס לא חשב בכלל על הדברים האלה. הם לא עניינו אותו, ולמעשה, אפילו קצת הרתיעו אותו. כשג'יימס רצה לעצבן אותו, הוא היה מתחיל להגיד דברים מגעילים שהיו גורמים לאלבוס לצרוח, להכניס אצבעות לאוזניים ולהתחיל לזמזם בקול.
הם לא יכלו להמשיך לדבר על העניין, כי ריצ'רד וצ'ריטי הגיעו. אלבוס הביט בריצ'רד, מנסה לראות סימנים כלשהם לזה שהשתנה. במבט ראשון, הוא נראה אותו הדבר, אבל מי שהכיר אותו יכול היה לזהות שפניו השתנו. הלסת שלו נהייתה קצת יותר מסותתת, ולחייו – שפעם היו עגולות – נעשו גבוהות וחדות. הוא לא היה בחור, אבל הוא גם כבר לא ממש נראה כמו ילד. הוא היה מין משהו מוזר באמצע.
אלבוס תהה איך זה מרגיש, ונמלא צמרמורות של רתיעה.
הוא חשש שריצ'רד עומד להגיד עוד דברים בסגנון, אבל לשמחתו, הנושא לא עלה שוב. הדבר המעצבן היה שעכשיו, בפעם הבאה שראה את טמרה – שהייתה בארוחת הערב- אלבוס נזכר במה שריצ'רד אמר, ועיניו ירדו כמעט בניגוד לרצונן למטה. הוא הכריח את עצמו להסתכל למעלה ואפילו הטה את ראשו לאחור, ליתר ביטחון.
"למה אתה מסתכל על התקרה?" שאלה צ'ריטי.
הוא יישר את צווארו, שהתחיל לכאוב. "רציתי לראות מה מזג האוויר".
צ'ריטי נראתה כאילו היא לא מאמינה לו, אבל היא לא אמרה דבר. לפעמים היא עדיין הלחיצה אותו. היה לו קשה להבין מה היא חושבת, אפילו עכשיו, כשכבר דיברה יותר וחייכה יותר ובאופן כללי הביעה רגשות כמו אנשים רגילים. לפעמים חשב שהיא מסוגלת לקרוא את מחשבותיו.
בסופו של היום הראשון, אלבוס היה עייף כל כך שהלך לישון מיד. הוא חשב שיישאר ער במשך שעות ארוכות, אבל כשנשכב הרגיש שגופו נהיה כבד, וכשהתעורר כבר היה בוקר. היה לו חלום מוזר מאוד, אבל הוא לא זכר מהו.
סך הכול, יום ראשון מעניין מאוד.