מתעוררים לחיים - פאנפיקים

הארי פוטר והילד המקלל - פרק 23 - סופים ושבועת אמונים

אלבוס השתחרר מהמרפאה ביום שבו ניהל את השיחה עם הוריו. למחרת פרופסור מקגונגל קראה לו למשרדה כדי לבשר לו מה יהיה העונש על המעשה שעשה - לאבק כל פינה של הספריה במשך כל יום, עד שהשנה תיגמר.
"זה העונש שלך לחודש וחצי האחרון של הלימודים, מר פוטר", אמרה, "אבל זה לא הכול. אתה ילד מבריק, אבל האירועים האחרונים הוכיחו שעדיין לא הפנמת ערכים כמו ריסון, ואחריות. ולכן, משנה הבאה, יהיה לך תפקיד מיוחד".
אלבוס נמלא חשש. "איזו סוג של תפקיד בדיוק?"
"תיאלץ לחכות ולראות. בינתיים תתחיל עם העונש הראשון".
וכך היה. כבר באותו היום התייצב בספריה מול מדאם פינץ' הזעופה, שדחפה לידיו מטלית ומטאטא ואיימה עליו שאם יפגע באחד הספרים, היא תמרוט את כל שיערותיו באופן אישי. אלבוס חשב שזה טיפשי להחריד שגורמים לו לנקות את הספריה באופן ידני, כשהוא יכול לעשות את זה בקסם – למרות שבעצם, זו כנראה הייתה כל המטרה.
אבל הוא לא היה לבד בספריה. חבריו באו לארח לו לחברה כל יום. לפעמים רק אחד מהם, לפעמים שניים מהם, ולפעמים שלושתם – אבל תמיד היה איתו מישהו שיעזור לו לעבור את שעות הניקיון בלי להשתגע משעמום.
שלושה ימים אחרי השיחה עם הוריו, הוא החליט לספר לחבריו מה קרה. נמאס לו מהמבטים הסקרניים שנעצו בו ומסימני השאלה בעיניהם, ובעיקר – נמאס לו מסודות. הוא קיווה שלא יצטרך לשמור יותר סודות למשך שארית חייו.
אז יום אחד, אחרי שסיים לנקות, הוא אסף אותם מסביב לשולחן בספריה וסיפר להם הכול.
אחרי שסיים לספר את כל הסיפור, אף אחד מהם לא אמר דבר. אלבוס נשך את ציפורן הזרת שלו ובהה קדימה, לחוץ. הוא לא העז להסתכל על פניהם.
"אני יודע שזה נשמע מטורף", אמר לבסוף, לא מסוגל יותר להכיל את השתיקה הזאת, "אבל אני נשבע לכם שאני לא פסיכי, ואני לא מסוכן, או משהו. אני בחיים לא –"
ואז סקורפיו דיבר.
"סבא שלי היה אוכל מוות".
אלבוס הרים את מבטו והביט בו. סקורפיו נעץ את מבטו קדימה ולא הביט באף אחד מהם. פניו היו חיוורות.
"הוא תמך באדון האופל בשתי המלחמות. אני חושב שגם אבא שלי היה פעם בצד האפל, אבל אנחנו אף פעם לא מדברים על זה. אמא שלי אומרת לי שעדיף לא לדבר על המלחמה, כי היא גורמת לאבא שלי לזיכרונות רעים. היא אומרת שעדיף לא לא לחשוב על זה. אבל אני לא יכול לא לחשוב על זה. אני יודע שכולם פה שונאים אוכלי מוות. אני גם יודע שאולי אחד מאוכלי המוות שברחו מאזקבאן הם סבא שלי. אני מפחד שהוא יחפש אותי. אני מפחד שהוא ינסה לקחת אותי איתו".
לפתע ניתק את מבטו מהקיר והביט בהם. עיניו היו מלאות בלהט חדש. "אבל אני לא כמוהו! אני לא חושב שטהורי דם טובים יותר מחצויי דם, או מבני מוגלגים, ואני לא חושב שמוגלגים צריכים לשרת אותנו. אז אם אתם שונאים אותי בגלל זה, אז בסדר, אבל רק תדעו שאני – אני שונה מהם".
השתררה דממה. לבסוף אלבוס הפר אותה. "למה לא סיפרת לנו?"
סקורפיו השפיל את מבטו. הוא נראה כאילו התרוקן בבת אחת.
"פחדתי", אמר חרש, "פחדתי שתשנאו אותי. לא היו לי כל כך חברים לפני שבאתי לפה – בעצם, לא היו לי חברים בכלל. אף אחד לא רצה להתקרב אליי. חשבו שאני מוזר, ושאני אוכל מוות, ושאני עושה קסם אפל. וכשגיליתי שאתה הבן של הארי פוטר, עוד יותר פחדתי. אבל עכשיו, אחרי שאמרת את כל זה, הייתי חייב להגיד משהו, כי... כי אני יודע איך זה מרגישים כשמרגישים... לבד, ככה".
אלבוס נשך את שפתו. הגילוי של סקורפיו טלטל אותו, ולרגע הוא לא כל כך ידע מה הוא מרגיש.
ריצ'רד פצה את פיו לראשונה מתחילת השיחה. "היי, תראו, אני מבין למה לא רציתם לספר את כל. זה משהו שלא רוצים שאנשים ידעו. אז רק כדי שנהיה שווים...." הוא לקח נשימה עמוקה ופלט בבת אחת, "יש לי אח!"
הם בהו בו, לא מבינים.
"יש לי אח, אבל המשפחה שלי מעמידה פנים שהוא לא קיים", ריצ'רד דיבר מהר כל כך שהיה קשה להבין מה הוא אומר, "אני לא יודע מה קרה, ואף אחד לא מוכן לספר לי. בכל פעם שאני מנסה לדבר עליו הם מתנהגים כאילו הוא מת. אבל אני יודע שהוא לא מת. ראיתי אותו עוזב. שמעתי את הצעקות. שמעתי אותם אומרים לו שהוא מת מבחינתם. מת מבחינתם. אבל מת מבחינתם זה לא מת באמת, נכון? אז אח שלי נמצא איפה שהוא, והוא חי. כל פעם שאני בא הביתה, אני רוצה- אני רוצה לדפוק להם קללה בפרצוף, או לצעוק עליהם, אבל אסור לי לעשות את זה. אסור לי לכעוס, ואסור לי להגיד עליו כלום, ואסור לי להתגע- טוב, הבנתם. אז גם אני מבין מה זה".
אלבוס לא הצליח להחליט מה יותר מפתיע אותו – הוידוי של סקורפיו, או הסיפור של ריצ'רד. היה בעיקר מוזר לראות את שניהם מביטים זה בזה – סקורפיו לבן ונסער, וריצ'רד עם אגרופים קמוצים ושפתיים קפוצות בכוח.
ואז, צ'ריטי התחילה לבכות.
זה לא היה בכי עצור ומרוסן כמו שהיה ביום ההולדת שלה. גופה רעד ביפחות חזקות, והיא כיסתה את ראשה בידיה והניחה אותו על השולחן.
הבנים הביטו זה בזה. איש מהם לא ידע מה לעשות. לבסוף ריצ'רד התקרב אליה וטפח על גבה במגושמות.
"הנה, הנה, הכול בסדר". הוא ניסה להרגיע אותה. "היי, למה את בוכה?"
היא לא ענתה. בכל פעם שניסתה להתרומם ולענות, גל חדש של בכי שטף אותה, והיא הניחה את ראשה על השולחן והמשיכה להתייפח. אחרי עשר דקות לפחות, היא התרוממה. עיניה היו נפוחות ואדומות, ואפה נזל. היא נשמה נשימות קצרות וחטופות.
סקורפיו נתן לה ממחטת נייר שמצא בתיק שלו, ואלבוס הושיט לה את בקבוק המים שלו. היא קינחה את אפה ושתתה את כל המים בבקבוק, ואז, סוף סוף דיברה.
"אמא שלי לא הסכימה לי לבוא לפה". קולה היה צרוד. "היא שונאת מכשפים. היא חושבת שקסם זה רע. אבא שלי עזב אותה בגלל שהיא הייתה מכשפה, אני חושבת. אני לא זוכרת אותו. הוא עזב כשהייתי קטנה. אבל אמא שלי שונאת אותו והיא שונאת קסם, וכשהיינו ילדות והיינו עושות קסם בטעות היא הייתה – היא הייתה- "
הדבר הבא שעמדה לומר היה כנראה נורא במיוחד, כי גל חדש של בכי תקף אותה, ולקחו לה עוד שתי דקות להירגע.
"היא הייתה מרביצה לנו ונועלת אותנו במרתף של הירקות, ותמיד היה שם חשוך וקר, והיינו מספרות סיפורים כדי לא לפחד, וכשהיו לי ימי הולדת אחותי הגדולה הייתה עושה מסיבות רק שלנו, בלילה, כדי שאמא לא תגלה, וזה היה קשה, אבל היה לי אותה. אבל אז היא התחילה לריב עם אמא שלנו יותר ויותר, והיא הייתה נעלמת לימים שלמים וחוזרת מאוחר בלילה או מוקדם בבוקר, ואמא שלי הייתה מרביצה לה ונועלת אותה במרתף, ואז היא הייתה עושה את זה שוב, ואז יום אחד אחותי פשוט נעלמה ולא חזרה. ואז היה ממש רע. ואז קיבלתי את המכתב להוגוורטס, וידעתי שאני חייבת לברוח, אז חיכיתי שאמא שלי לא תשים לב ואז גנבתי את השרביט שהיא שמרה בקופסה מעל הארון שלה וגנבתי את הכסף המוגלגי שלה, ולקחתי רכבת ללונדון ומשם נכנסתי לרציף תשע ושלושה רבעים, ומשם הגעתי לפה. ולא היה לי אף אחד. עד ש..."
היא השתתקה ומחתה את אפה בשרוולה.
אלבוס לא חשב ששמע את צ'ריטי מדברת כל כך הרבה ברצף מאז שפגש אותה. היו כל כך הרבה שאלות שהתרוצצו בראשו, וגם תחושת רחמים, וכעס על כך שהיא הייתה צריכה לעבור את זה, והשתאות לנוכח אומץ ליבה.
"באת בלי שום דבר?" סקורפיו שאל.
היא ניגבה את אפה בממחטה. "הבאתי בגדים. אבל אין לי שום דבר אחר. אמרתי למורים שאני ענייה, אז הם נתנו לי ציוד של בית הספר".
"רגע". אלבוס ניסה לעשות סדר בראשו. "את רוצה להגיד לי שהמורים לא יודעים על זה?"
"אף אחד לא יודע על זה". צ'ריטי הרימה את ראשה, עיניה מלאות בהלה. "ואסור לכם להגיד לאף אחד, אחרת הם יכריחו אותי לחזור אליה, ואסור לי לחזור אליה".
"לא נספר לאף אחד", הבטיח לה ריצ'רד, "נכון?"
אלבוס וסקורפיו הנהנו.
"אז מה תכננת לעשות בחופשת הקיץ?" שאל סקורפיו.
היא משכה בכתפיה, עיניה מלאות דמעות.
"מה הבעיה?" אמר ריצ'רד, "בואי לגור אצלי".
צ'ריטי הביטה בו, מופתעת. "אצלך?"
"כן".
"אבל... ההורים שלך ירשו?"
"הם יהיו חייבים להרשות. אני אבקש מהם שוב ושוב, עד שהם יגידו כן. אני אעזור לך. את לא תצטרכי לחזור אליה, אף פעם. תוכלי לגור אצלי כל קיץ, וגם לבוא בחופשות".
"גם אליי", סקורפיו הצטרף.
"גם אליי", אלבוס אמר. הוא לא היה בטוח שהוריו באמת יאפשרו את זה, אבל הוא גם ידע שהוא לא עומד להפקיר את צ'ריטי.
פרצופה של צ'ריטי התעקם, ולרגע מדאיג אחד היה נראה כאילו היא עומדת להתחיל לבכות שוב. אבל אז היא לקחה נשימה נרעדת והוציאה סיכה מכיסה. היא דקרה את אגודלה והושיטה אותו קדימה. "חברים?"
הבנים הביטו זה בזה. ריצ'רד לקח ממנה את הסיכה ודקר את אגודלו. סקורפיו היה הבא בתור, ואחריו אלבוס. הם הושיטו את ידיהם קדימה והצמידו את אגודליהם, נותנים לדם להתערבב.
אלבוס הביט בצ'ריטי, ואז בסקורפיו, ובריצ'רד. הוא הרגיש שמשהו בתוכו מתרחב.
"תמיד".