לפני שהגיע להוגוורטס, אלבוס היה תחת הרושם שלסלית'רינים יש את הנטייה להיות מתנשאים, מלאי בוז ובריונים. עד סוף החודש הראשון שלו בהוגוורטס, הוא הבין שאלו לא רק סלית'רינים - כולם היו כאלה.
או לפחות, כולם היו כאלה כלפיו.
תלמידי רייבנקלו היו מתנשאים כלפי אלבוס, לפעמים ברמה כמעט בלתי נסבלת. למרות שהיה אחד התלמידים המצטיינים בכיתה, בשבוע הראשון שלו - כששאל תלמידת רייבנקלו שאלה על שיעורי הבית – היא התחילה להסביר לו באיטיות מוגזמת את הנושא כולו. שבוע אחר כך הוא לא מצא את השרביט שלו, ואחד מתלמידי רייבנקלו הציע לו לחפש בכיס שלו. הפלפאף היו הכי פחות נוראיים - רובם היו מנומסים כלפיו ולא הציקו לו. מצד שני, הם לא התקרבו אליו או דיברו איתו מיוזמתם. הסלית'רינים היו חשדניים כלפיו וקראו לו 'הגריפינדורי בתחפושת" (או שמות קצת פחות מנומסים), ואלה שלא הציקו לו – התעלמו ממנו.
אבל הגרועים ביותר היו, ללא ספק, הגריפינדורים. רובם בכלל לא דיברו עם אלבוס. למעשה, מלבד כמה מבטים לא נעימים שהופנו כלפיו בשיעורים, הם כלל לא הכירו בקיומו.
מלבד, כמובן, כשניסה לדבר איתם. כמה ימים אחרי שיעור שינויי הצורה הראשון שלהם אלבוס קיבל תזכורת מכאיבה ליחס של הגריפינדורים כלפיו.
למרות תכנית הנקמה הגאונית שלו, אלבוס הרגיש רע על המצב בינו לבין רוז. היא אמנם התנהגה בצורה מרתיחה, אבל עדיין הייתה קרובת משפחה שלו – וחברה. אולי הגיע לה יותר קרדיט – או לפחות, פחות מבטים מלאי טינה והערות עוקצניות בזמן השיעורים.
יום רביעי אחד – שבועיים בערך אחרי שיעור שינויי הצורה ההוא – הוא ניגש לשולחן שלה בזמן ארוחת הצהריים, נחוש לדבר איתה על כל מה שקרה. הוא נעמד לידה וחיכה שתבחין בו.
"היי". אמר.
היא לא הרימה את מבטה מהצלחת שלה. "היי".
הוא בלע, מתקשה למצוא את המילים. "תקשיבי, אני... רק רציתי להגיד לך ש... אני מצטער. לא הייתי צריך לדבר אלייך ככה, למרות איך שהתנהגת".
המצח שלה התקמט. "איך שהתנהגתי?"
הוא ציווה על עצמו להישאר בשליטה. "כן, איך שהתנהגת. בשיעור שינויי הצורה הראשון שלנו - התעלמת ממני".
הוא נגסה בפשטידה שלה. "לא נכון. עניתי כשדיברת אליי".
הוא הרגיש כאילו מתחילה להיגמר לו הסבלנות, אבל עדיין השתדל לדבר בקול רגוע. "תקשיבי, רק רציתי ש-"
"הילד הזה מציק לך, רוז?"
אלבוס הרים את מבטו והצטער לראות את סיימון וטמרה, שבדיוק הצטרפו אל רוז לשולחן.
"אני לא מציק לה, אני רק רוצה לדבר איתה", אמר. הרוגז התחיל להיבנות בתוכו. "אז אם אתם יכולים לתת לנו רגע-"
"אה, אבל זה לא נראה כאילו היא רוצה לדבר איתך, נכון? אז אולי עדיף שפשוט תעזוב אותה".
טמרה חייכה קלות אבל לא אמרה דבר.
אלבוס הרגיש שהעצבנות שלו גדלה. "זה לא עניינך. תראה, אני רק רוצה לדבר עם רוז, רק אל תתערב-"
"לא שמעת?" כעת פניו של סיימון הקשיחו. "עזוב אותה".
סבלנותו של אלבוס עמדה לפקוע. "אבל אני לא-!"
סיימון צעד לכיוונו. "תקשיב", אמר בקול שקט ורגוע, "רוז לא רוצה לדבר איתך. אף אחד כאן לא רוצה לדבר איתך, אז תחזור לשולחן שלך ואל תפריע לה שוב, או שיהיה לך עסק איתנו".
אם אלבוס לא היה כל כך עצבני עכשיו, הוא היה צוחק. 'יהיה לך עסק איתנו'? באמת? יש שורה יותר קלישאתית מזה?
ושוב, רוז לא יצאה להגנתו. היא רק השאירה את ראשה למטה, משחקת בפירה במזלגה.
המכה הזו כאבה לא פחות, אבל הפעם אלבוס כבר היה מוכן, והוא לא נתן לעצמו להתפרק. במקום זאת הוא הרגיש כאילו כל הזעם שלו מתחדד ומתכסה בארס. הוא רכן לעבר רוז עד שהיה קרוב לאוזנה.
"את יודעת, את בטח חושבת שזה שאני בסלית'רין אומר עליי משהו", לחש, "שאני מרושע או פריק או משהו טיפשי כזה. אבל אני חושב שהשיטה של מצנפת המיון היא שבורה, והנה לך ההוכחה – היא שיבצה חלשת אופי כמוך לבית של האמיצים".
אלבוס לא חיכה שרוז תגיב. הוא הלך ישר לשולחן של סלית'רין, שם ישב לבדו בפינה וטרף את ארוחת הצהריים שלו הכי מהר שיכל. לאחר מכן הלך אל הספריה ובילה את שארית הפסקת הצהריים בקריאה ושינון של הלחשים שהיו צריכים ללמוד לשיעורי הבית של מחר.
YOU ARE READING
מתעוררים לחיים - פאנפיקים
Fanfictionפאנפיקים (ספרות מעריצים) נועדו לתת למעריצים להמשיך את הערצתם והערכתם ליצירה בדיונית כלשהי ואת אהבתן כלפי הדמויות של אותה יצירה. בפאנפיקים שאכתוב כאן אעשה בדיוק את זה. למה? כי למה לא.
