מתעוררים לחיים - פאנפיקים

הארי פוטר והילד המקלל - פרק 20 - הצל

פרק 20 – הצל

החורף הגיע לקיצו. הקרח שציפה את האגם הגדול במשך חודשים נמס, ניצנים ירוקים בצבצו מהאדמה, וריח רענן עמד באוויר. בוקר אחד, כשאלבוס התעורר בבוקר, ציפור צייצה מחוץ לחלונו, ואז הוא ידע שהגיע האביב.
חודש מרץ עבר ביעף.אלבוס שקד על שיעורי הבית יותר מתמיד. הוא רצה להיות מוכן לבחינות סוף השנה. וב התלמידים לא התחילו בכלל להתכונן, אבל אלבוס רצה להיות המצטיין גם בבחינות, ומצטיינים מתחילים מוקדם.
בנוסף ללחץ של הלימודים, היה, כמובן, את הלחץ של הקווידיץ'. ג'ורדן בו העביד אותם בפרך. המשחק האחרון של השנה עמד להגיע. אם ינצחו את רייבנקלו, הם יזכו בגביע. אם יפסידו, זה יהיה הכישלון המחפיר ביותר של השנה.
לא מלחיץ בכלל.
אך למרות הלחץ, אלבוס הרגיש שהדברים התייצבו סוף סוף. הוא מצא לעצמו שגרת למידה, יחד עם קווידיץ' ובילוי עם חבריו. הוא כבר ידע מה מצב העניינים עם רוז, ולא ניסה לדבר איתה, וזה אמנם כאב, אבל לפחות הוא כבר לא היה מבולבל בקשר למצב שלהם.
ואז, בבוקר אחד של חודש אפריל, הכול השתנה.
אלבוס לא היה מנוי לנביא היומי, אז הוא לא היה בטוח מה קרה בדיוק, אבל כשנכנס לאולם הגדול בבוקר של יום שני, כל השולחנות היו מלאות בקולות דיבור רועשים ונסערים. אלבוס התיישב ליד חבריו.
"למה כולם לחוצים היום?" שאל.
"אתה לא קורא עיתונים?" אמר ריצ'רד ונופף לעברו בעותק של הנביא היומי.
"גם אתה לא קורא עיתונים!"
"אני גונב לסקורפיו את העיתונים".
"כן, ואם כבר מדברים על זה..." סקורפיו חטף את העיתון מידיו של ריצ'רד ופרש אותו מולו. "תקשיבו.. 'ביום ראשון, בשנה חמש אחר הצהריים, נמצא סטיבן ווסטרוז בסמטה צדדית בהוגסמיד ללא רוח חיים. במקום נראו סימנים ללחשים שונים, ונראה שהתנהל מאבק. על המדרגה ליד גופתו נכתבו המילים '1. עד שאתפוס את כולם'. ווסטרוז עבד במחלקת ההילאים במשרד הקסמים, והחזיק בשיא המעצרים הגבוה ביותר של אוכלי מוות בעשר השנים האחרונות. עוד לא ברור מי הפושע, אך אנשים רבים משערים שמדובר באוכל מוות אשר נמלט מאזקבאן במהלך התפרעותה של קבוצת 'תנועת הקוסמות הליברלית' לפני כמה חודשים, ובא לנקום על כך שווסטרוז הכניס אותו לכלא'.".
השתררה שתיקה.
"מעניין מי הרוצח", אמר ריצ'רד, "אתם חושבים שזה באמת אוכל מוות?"
צ'ריטי נגסה בטוסט. "אולי זה סתם בן אדם שאוהב לרצוח הילאים".
"גם אם הוא לא רוצה לרצוח את כולם, זה עדיין מלחיץ שזה קרה קרוב כל כך אלינו", אמר ריצ'רד.
"אל, אתה בסדר?" שאל סקורפיו.
אלבוס בקושי שמע אותו. הוא הרגיש שאוזניו מלאות ברעש מחריש אוזניים, כאילו שקע מתחת לפני האוקייאנוס. ידיו רעדו, וליבו הלם.
הוא נזכר בשיחה של אמו ואביו, ואחר כך בשיחה שניהלו איתו ועם ג'יימס, לפני מה שהרגיש כמו המון זמן.
'מדובר באסירים נמלטים שזמנם עבר. אין להם כוח או תומכים'....
" אין שום סיבה שהם יבואו לחפש אותי"....
אני דואגת לילדים. הם בהוגוורטס, מי יגן עליהם?"
'לורד וולדמורט מת, ובלעדיו, התומכים שלו הם כלום. בית הספר מוגן היום יותר מאי פעם, ומשרד הקסמים כולו במצוד בעקבות אוכלי המוות האלו. הם לא עומדים לפגוע בשערה מראשכם, וגם לא מראשי. אני אוודא את זה'.
אבא שלו אמר שאוכלי המוות הם כלום בלי לורד וולדמורט. אבא שלו אמר שהם לא עומדים לפגוע בהם. אבל הנה – אחד מהם כבר הצליח לפגוע בהילאי. ואם קוסם בוגר ומנוסה לא הצליח להגן על עצמו, איך אלבוס יוכל לעשות זאת? אם ההילאי שהחזיק בשיא המעצרים הגבוה ביותר של אוכלי מוות מת, מה אבא יכול לעשות?
הדחף הראשוני שלו היה לשלוח להוריו מכתב, אבל אז הוא עצר בעד עצמו. להטריד את אבא שלו לא יעזור עכשיו לאף אחד. מצד שני, אביו בטח היה רוצה שידבר איתו על זה, לא?
אחרי שחשב על כך כל היום, החליט לא לשלוח את המכתב ולחכות לחדשות נוספות. אחרי הכול, לא הוכח באופן רשמי שהרצח הזה התבצע על ידי אוכל מוות.
אולם אז, רק שבוע לאחר מכן, התבצע עוד רצח. הנרצחת הייתה הולי סטריינג', הילאית במשרד הקסמים, וליד גופתה נכתב, "2. עד שאתפוס את כולם'.
הפעם לא היה ספק בעניין – הייתה כאן מטרה מסוימת. בעיתון עדיין לא אמרו זאת בפירוש, אבל בטירה כולם התחילו לדבר על הרוצח בתור 'אוכל המוות'.
אלבוס כבר לא היה מסוגל לשמוע על זה יותר. אנשים דיברו ועל זה בכל מקום – בזמן הארוחות, בהפסקות, בערב לפני השינה. אפילו בזמן השיעורים הוא לא הפסיק לשמוע לחשושים על הנושא. פרופסור אלבטרוס הורידה לשתי תלמידות מהפלפאף עשרים נקודות בגלל שלא הפסיקו לדבר על זה בשיעור שלה.
אחרי שזה קרה, אלבוס לא היה מסוגל להתאפק יותר. הוא היה מוכרח לדבר על זה עם מישהו – מישהו שיבין מה הוא עובר ויוכל לספק לו מקור לנחמה ולביטחון.
ומכיוון שלא היה לו מישהו כזה, הוא דיבר עם ג'יימס.
או ניסה, לפחות, כי ג'יימס היה די קשה להשגה. הוא תמיד הסתובב ברחבי הטירה עם חבריו. לפעמים היה נעלם פתאום, ואז היה מופיע כעבור כמה שעות, כיסיו מלאים בממתקים ובמאפים, והיה מסרב לספר מאיפה השיג אותם. לקח לאלבוס די הרבה זמן, אבל אחרי חיפוש ממושך הוא איתר את אחיו ליד הספריה, עומד ומתלחשש עם כמה מחבריו.
הוא ניגש אליו ונגע בכתפו.
ג'יימס העיף בו מבט. "מה אתה רוצה? אני עסוק".
אלבוס שנא את זה שג'יימס התנהג בצורה כל כך נפוחה ומלאת חשיבות ליד החברים שלו. "אני צריך לדבר איתך".
"אמרתי לך שאני עסוק. לך לשחק עם החברים שלך".
לשחק?! מה הוא, תינוק?
אלבוס החליט לשחק במשחק שלו. "אבא שלח מכתב, הוא שאל אם זכרת להודות לסבתא על תחתוני הצמר שהיא נתנה לך בחג המולד".
חבריו של ג'יימס ניסו להסתיר את צחוקם. פניו של ג'יימס עטו גוון אדום כהה. הוא תפס את אלבוס בשרוול וגרר אותו הצידה.
"מה אתה עושה?" סינן אליו.
אלבוס משך את שרוולו. "אמרתי לך, אני צריך לדבר איתך".
"על מה?"
"על אבא. לגבי מה שהוא סיפר לנו בחג המולד".
ג'יימס שילב את זרועותיו. "מה לגבי זה?"
"לא שמעת על הרוצח ההוא?"
"נו, כן. אז מה?"
אלבוס התקשה להאמין שזו התגובה שלו. "אז מה? מה זאת אומרת, אז מה? יש רוצח שמסתובב חופשי והורג הילאים, ואמר שהוא לא יפסיק עד שהוא יהרוג את כולם. זה לא מפחיד אותך?"
"למה שזה יפחיד אותי?" ג'יימס אמר, "אנחנו בהוגוורטס. יש פה המון פרופסורים שהיו במלחמה והגנו על בית הספר מול הצד האפל, אפילו מול אתה-יודע-מי. נראה לי שהם יכולים להסתדר מול רוצח מצ'וקמק שעבר זמנו".
"ג'יימס, הוא רצח שני הילאים. אם הוא רוצח שעבר זמנו, איך הוא עשה את זה? איך הוא רצח אותם בידיים חשופות? הוא השיג שרביט? מה אם הוא ממש חזק?"
ג'יימס הרים את ידו ועצר אותו. "אל, אתה חופר על כלום. הרוצח הזה לא עומד להגיע לכאן".
אלבוס עדיין לא השתכנע. "בסדר, אבל גם אם הוא לא יגיע לכאן, מה אם הוא יגיע לאבא?"
ג'יימס גנח. "אל! אבא הוא ההילאי הכי טוב שיש להם. הוא התמודד מול וולד-" הוא עצר את עצמו ואז לחש, "מול וולדמורט. אתה באמת חושב שהוא לא יכול להגן על עצמו?"
"אבל ההילאים האחרים-"
"היו חלשים יותר", אמר ג'יימס, "או שאולי הוא תקף אותם בהפתעה ולא היה להם זמן להגן על עצמם. אתה דואג סתם. עזוב את זה, אין לך מה לדאוג".
אלבוס עדיין לא נרגע. "כן, אבל מה אם-"
"נו, אל, אולי תפסיק להיות פחדן, פעם אחת בחיים שלך?" ג'יימס התפרץ. אחרי רגע הוא השתלט על עצמו וחייך חצי חיוך. "פשוט תשתחרר. הכול יהיה בסדר. לא צריך לדאוג כל כך".
ובמילים אלה הוא חזר לחבריו. אלבוס נשאר לעמוד במקומו, נושך את שפתיו ומנסה לא לבכות. הוא הרגיש כאילו הקירות סוגרים עליו. באותו הרגע, הרגיש כמו הילד הבודד ביותר בבית הספר.

במהלך השבועות הבאים, אלבוס התעורר בלילות מסיוטים. חזרו על עצמם – הוא תמיד מצא את עצמו במקום לא מוכר עם מישהו קרוב אליו, ולפתע אותו בן אדם היה הופך לדמות אפלה, חסרת פנים ומגחכת, שהרגה אותו בדרכים שנהיו מזעזעות יותר ויותר בכל חלום.
אלבוס לא ידע מה לעשות. הוא לא רצה לספר לחבריו על הפחד שלו. המילים של ג'יימס צרבו יותר ממה שהעז להודות בפני עצמו. הוא לא רצה שיחשבו שהוא חלשלוש שמפחד מכל דבר. חוץ מזה, הוא ידע שלספר להם לא באמת יעזור. לא היה שום דבר שחבריו יכלו לעשות כדי לשנות את המצב.
הפיתרון היחיד שהצליח לחשוב עליו היה פשוט להסיח את דעתו מהנושא. בכל פעם שעלה בו פחד, הוא ניסה להעסיק את עצמו במשהו אחר. אם קודם היה חרשן, עכשיו הוא ממש הטביע את עצמו בשיעורים. הוא נשאר ער עד מאוחר ולמד, ובכל פעם שהתעורר מהסיוטים, ירד לחדר המועדון והמשיך לעבוד. הלילות שלו היו ארוכים, והדבר היחיד שהפר את הדממה היה קול חריקת עט הנוצה על נייר הקלף וקול פצפוץ האש באח. לפעמים היה פולט נשימה בכוונה, רק כדי להוכיח לעצמו שהוא עדיין שם, עדיין קיים.
בהתחלה זה עבד לו, אבל מהר מאוד זה הפסיק להיות אפקטיבי, ונהיה לו יותר ויותר קשה להתעלם מזה. הוא התחיל לחשוב על זה בשיעורים, בארוחות, בזמן האימונים. בכל פעם שנזכר באוכל המוות, הרגיש כאילו הלב שלו רוטט ומאיים להיקרע מבית החזה שלו.

הוא ואביו הלכו בסמטת דיאגון, מלקקים גלידת תות ושוקולד מגביעים גדולים. אלבוס הסיט את מבטו כדי להסתכל על אחד הדוכנים, ולפתע הכול נהיה חשוך. הוא הסתובב בחזרה אל אביו, וגילה דמות אפלה מביטה בו, פניה מעוותות בחיוך מחריד. הדמות צרחה את שמו שוב ושוב ושוב, ואז שלחה את כפות ידיה קדימה והידקה אותן סביב גרונו. הוא הרגיש את אצבעותיה הקרות והדוקרניות סוחטות את האוויר מריאותיו, גודעות באלימות את הצעקה שביקשה להתפרץ ממנו, ושואבות ממנו את החיים לאט לאט.
ואז הוא התעורר, והזדקף בבת אחת, מתנשף בכבדות. ידיו עלו מיד ונגעו בגרונו. הוא היה לבד, וזה היה אמצע הלילה, וכל חבריו ישנו והוא היה לבד, ואף אחד לא יוכל לעזור לו, הוא עומד למות, ועומדים להרוג את אבא שלו ואת אמא שלו ואת לילי וג'יימס ואת כל המשפחה שלו, ואין שום דבר שהוא יכול לעשות והוא לבד והוא לבד והוא לבד בתוך החושך הזה-
נשימתו נהייתה יותר ויותר קצרה, עד שהוא כבר לא היה יכול לנשום, וכתמים ריצדו מול עיניו. ברגע הבא מעד קדימה. הוא הצליח להתרומם רגע לפני שנפל מהמיטה. הוא לא הבין מה קרה. האם התעלף?
הוא לא הלך לעשות את השיעורים. הוא גם לא יצא מהמיטה. הוא פשוט שכב שם, והרגיש כאילו משקל עצום מוחץ את בית החזה שלו. תחושת שיתוק התפשטה בו. הוא לא היה מסוגל להירדם שוב. הוא אפילו לא רצה לרדת למטה, מחשש שהרוצח יהיה שם.
אתה טיפש, אלבוס. אתה טיפש ואתה פחדן.
הוא אפילו לא התנגד לקול שאמר את הדברים הללו. הקול צדק. הוא באמת פחדן. ג'יימס צדק.
זה היה הלילה שבו נתן לקול שם.
הצל.

הצל עקב אחריו לכל מקום. הצל ישב על כתפו, זלג אל בטנו ומשך אותו למטה. כשלא הצליח בלחש בשיעור לחשים הצל לחש, אתה לא יודע לבצע לחשים פשוטים, אז איך תגן על עצמך כשהרוצח יגיע?
המחשבה גרמה לו להתחיל להתנשם ולהתנשף עד כדי קוצר נשימה, והוא נאלץ לצאת ולשבת בתא השירותים למשך שארית השיעור. אחר כך אמר לפרופסור פליטיק שהייתה לו בחילה.
יום אחרי זה, בזמן אימון קווידיץ', הוא כמעט נפגע על ידי מרביצן, והצל לחש, אתה מאבד את החדות שלך. לא יהיה קשה לחטוף ולרצוח אותך. ותראה אותך – אתה לא מסוגל להגן על עצמך, בטח שלא על אחרים.
הצל ערער אותו כל כך, עד שבפעם הבאה שראה מרביצן חבט בו בכוח כזה שכמעט פגע ברואו. ג'ורדן עף לכיוונו.
"פוטר, אתה מאבד ריכוז!" קרא, "רשלנות כזאת לא מתאימה לך. תתמקד!"
והוא ניסה – הוא באמת הוא ניסה. הוא ניסה להתעלם מהקול, הוא ניסה להמשיך בחייו, אבל ככל שניסה לא לחשוב עליו, הצל נהיה יותר ויותר נוכח. היו רגעים שבהם חשב שהצל עומד לאכול אותו מבפנים, ולהשאיר קליפה ריקה שאין בתוכה כלום.
חבריו שמו לב שמשהו קורה, אבל הם חשבו שהוא לחוץ מבחינות סוף השנה.
"אתה לא צריך להילחץ מזה עד כדי כך, אל", אמר לו סקורפיו באחת מההפסקות, "אנחנו רק בשנה הראשונה. הציונים לא באמת חשובים".
ריצ'רד נגס בתפוח. "כן, וחוץ מזה, גם אם תשקיע פחות, עדיין תהיה התלמיד המצטיין בשכבה שלנו".
אלבוס ניסה לחשוב על תשובה, אבל היה לו קשה להתרכז. הוא איבד ריכוז יותר ויותר בשבועות האחרונים. החוסר בשעות שינה התחיל להשפיע עליו, מה שרק הלחיץ אותו עוד יותר והגביר את הקושי שלו להירדם.
"כן, כנראה". אמר לבסוף.
צ'ריטי נעצה בו מבט, אבל לא אמרה דבר. הוא חשד שהיא רואה שעובר עליו משהו, אבל הוא לא עמד לשתף אותה במה שעובר עליו. אם החברים שלו חושבים שהוא לא צריך להילחץ מבחינות סוף השנה, הם בטח יצחקו עליו אם הם ידעו שהוא מפחד מהרוצח ההוא. כלומר, אף אחד אחר לא היה לחוץ מהעניין. לא התבצע עוד רצח מאז ההילאית ההיא, וכולם כבר איבדו עניין והמשיכו הלאה. אפילו ג'יימס, שידע שלרוצח הזה כנראה יש טינה נגד אבא שלהם, לא דאג. אז למה שהוא ידאג?

הפיתרון הגיע אליו לילה אחד, כשהתעורר מעוד סיוט. הוא שכב בחושך, חזהו עולד ויורד בנשימות מדודות. שוב היה לו קשה לנשום, אז הוא ניסה לחשוב על דברים אחרים, ואז עלו בראשו שיעוריה של פרופסור איוונסון. היא נתנה לו ללמוד כל מיני לחשים מתקדמים, לחשים שתלמידים בשנה ראשונה לא אמורים ללמוד. אבל בספרים שנתנה לו היו דפים מחוקים, עם לחשים שהיו מסוכנים מדי לרמה שלו, לטענתה.
מה אם ילמד לחשי הגנה עצמית?
הוא תיאר לעצמו שזה מסוכן, ובטח גם לא אחראי. אבל מצד שני, הוא למד הרבה לחשים שהיו יכולים להשתבש בצורה נוראית. הוא היה התלמיד המצטיין בשכבה. הוא התאמן על לחשים יותר מכל אחד אחר. כמה קשה זה כבר יכול להיות?
ואפילו אם זה קשה, זה שווה את זה. הסיכון שווה את הידיעה שהוא בטוח, ושאם מישהו ינסה לפגוע בו, הוא יוכל לפחות לנסות להגן על עצמו.
הוא ציפה שימצא ספרי הגנה עצמית בספריה, אבל לא מצא משהו מועיל במיוחד. בשיעור הגנה מפני כוחות האופל, הביט בארונית הספרים של פרופסור טירסנואו. היו שם כמה כותרות שתפסו את תשומת ליבו. חמש דקות לפני סוף השיעור הוא לחש אל ריצ'רד,"היי, אני צריך שתיצור בשבילי הסחת דעת בערך דקה אחרי שאתה יוצא מהשיעור".
"מאיזה סוג?" שאל ריצ'רד. לפעמים אלבוס שכח עד כמה הוא רציני בדברים האלה.
"מהסוג שיגרום לפרופסור טירסנואו לצאת מהכיתה ולבוא לבדוק מה קורה".
"אני אדאג לזה". כעבור רגע ריצ'רד הביט בו וקימט את מצחו. "בשביל מה אתה צריך הסחת דעת?"
"מסובך מדי להסביר עכשיו. אני אסביר לך אחר כך".
כמה דקות אחרי זה השעון הגדול צלצל. כולם ארזו את הדברים שלהם ויצאו מהכיתה. אלבוס התמהמה מאחור והעמיד פנים שהוא מעתיק משפט אחרון מהלוח.
לפתע נשמע רעש איום מבחוץ, ואחריו נשמע קולו של ריצ'רד, שצעק, "לא, אתה תיזהר לאן שאתה הולך!"
אלבוס התאפק שלא לחייך. ריצ'רד לא היה השחקן הכי טוב בעולם, אבל הוא בהחלט ידע ליצור מהומה.
פרופסור טירסנואו קימט את מצחו ויצא מהכיתה. זו הייתה ההזדמנות של אלבוס. הוא רץ אל ארונית הספרים, הרים את הספר שמשך את עיניו קודם ודחף אותו לתיק. אחר כך רץ מתוך הכיתה והשתלב בין קהל הילדים שהביטו במחזה. ריצ'רד וסקורפיו עמדו זה מול זה, מכוונים שרביטים זה על זה וצועקים.
"-ואני אומר לך, חתיכת סמור דוחה, שאני לא עומד לקבל את החרא שלך!" צעק ריצ'רד.
"ואני אומר לך, יא מלפפון רקוב טבול בחומץ, שאני לא עומד לקבל את החרא שלך!" סקורפיו צעק בחזרה. נראה היה שהם נהנים מכל רגע.
"ילדים, תפסיקו עם זה מיד!" אמר פרופסור טירסנואו. הוא לא נראה בטוח במיוחד שהוא יכול לעצור אותם, אבל למרבה המזל זה לא הגיע לשם. ריצ'רד שם לב שאלבוס כבר יצא מהכיתה, ולפתע הוא שם את השרביט בכיסו ואמר, "עשיתי טעות איומה. אנא ממך, סלח לי. האם נוכל לחזור להיות ידידים?"
"ישמרני האל!" קרא סקורפיו, "כמובן, אחי לקרב ולנשק!"
הם נתנו זה לזה כיף והלכו משם, מותירים מאחוריהם קהל מבולבל. אלבוס החניק את צחוקו והלך אחריהם. הספר נח בתיק שלו, כבד ומבטיח.

זה לא היה זמן טוב להתחיל ללמוד לחשים חדשים. מבחני סוף השנה היו ממש מעבר לפינה, וכולם למדו בקדחתנות. אפילו צ'ריטי וריצ'רד, שבדרך כלל לא התייחסו לשיעורי בית ומטלות ברצינות, הצטרפו אל אלבוס וסקורפיו בספריה ולמדו עד שעות הלילה המאוחרות. תלמידי השנה הראשונה ששיחקו קווידיץ' עמדו בפני עומס גדול יותר משאר השכבה שלהם. משחק הקווידיץ' האחרון עמד להתקיים בעוד שלושה שבועת, וכולם היו במתח לראת איזו קבוצה תזכה בגביע.
אלבוס לא ציפה לזה בכלל.
הוא היה בטוח שיחוש התרגשות מהמשחק, אבל כשחשב על כך, כל מה שהרגיש היה חרדה. הוא בקושי ישן בלילה, והיה מוצף בשיעורי בית. הוא לא היה בטוח שיצליח להישאר ער המטאטא, שלא לדבר על לנצח במשחק.
אבל הייתה לו משימה דחופה יותר לדאוג לגביה כרגע - ללמוד לחשי הגנה עצמית. מכיוון שלא היה יכול להתאמן בחדר המועדון של סלית'רין, הוא העביר את זמן שיעורי הבית שלו ללילות – הרי גם ככה בקושי ישן – ובהפסקות שלו ואחרי הצהריים היה חומק לכיתה נטושה ומתאמן על לחשים. הוא הצליח להשיג שליטה די טובה בכמה לחשים, למרות שהרגיש מאוד לא ממוקד - לפעמים היה רואה קצת מטושטש, וידו הייתה רועדת באופן בלתי רצוני. אבל הוא תיאר לעצמו שזו תופעת לוואי של חוסר השינה.
חבריו שמו לב להיעדרו, כמובן. הוא המציא להם כמה תירוצים צולעים, אבל הם המשיכו לשאול אותו. בסוף הוא התעצבן ואמר להם שזה לא עניינם. אחר כך התחרט על זה והתנצל בפניהם.
"אני פשוט צריך ללמוד לבד", אמר, "בלי אף אחד בסביבה. רק ככה אני יכול להתרכז".
"אתה בטוח שאתה בסדר, אל?" שאל סקורפיו, בוחן אותו במצח מקומט, "אתה נראה עייף".
"כן, וחולה", הוסיף ריצ'רד.
"אתה צריך עזרה?" שאלה צ'ריטי. עיניה ננעצו בו. נימת קולה רמזה שהיא לא מתכוונת לעזרה בלימודים.
אלבוס הרגיש שליבו מתכווץ. חלק ממנו רצה לצעוק שכן, הוא צריך עזרה, הוא מרגיש כאילו הוא טובע והוא לא יודע מה לעשות כדי שזה יפסיק-
-אבל הוא לא היה יכול לספר להם מה קורה. הם לא יבינו. הם יחשבו שהוא פרנואיד, פסיכי, הוזה. הם יתרחקו ממנו.
"אני פשוט קצת לחוץ מהבחינות", אמר לבסוף, והעלה על פניו בקושי חיוך קלוש, "אני בסדר, באמת".
וכך, בלי ששם לב בכלל, שלושה שבועות עברו להם ביעף.
בלילה שלפני המשחק, אלבוס לא הצליח להירדם. הוא כבר היה רגיל לזה, וניצל את הזמן כדי לעבור על הסיכומים שלו לבחינה בתולדות הקסם. בדרך כלל, בסביבות השעה ארבע, עיניו היו נעשות כבדות, והוא היה נרדם. אבל באותו הלילה זה לא קרה. הוא לא הצליח להירדם.
הוא התהפך במיטתו אינספור פעמים, עד שכאב לו כל הגוף. הוא ספר עד מאה, עד מאתיים, עד אלף. הוא רץ במקום וניסה לעשות שכיבות סמיכה. הוא קרא את הפרקים המשעממים ביותר בספרי הלימוד שלו שוב ושוב, אבל לא משנה מה עשה, שום דבר לא עזר. הוא פשוט לא הצליח להירדם.
הוא שכב במיטתו ובהה מהחלון, ייאושו הולך ומתגבר עם כל דקה שחלפה. כשהציפורים התחילו לצייץ, קם והלך להתקלח. הוא שטף את עצמו במים קרים, ולמרות שהם לא ניערו אותו מהעייפות לגמרי, לפחות רעננו אותו. הוא התלבש ונעמד מול המראה, וכשראה את עצמו, עברה בו דקירת הלם. הוא כמעט לא זיהה את הדמות שהישירה אליו מבט.
היו לו סימנים כהים מתחת לעיניים, כמו חבורות, והעיניים עצמן היו נפוחות ואדומות. שיערו היה מבולגן – הוא לא סירק אותו כבר שבועיים בערך. עורו היה לבן כמו חלב. תמיד היה רזה, אבל עכשיו, כשבחן את עצמו מול המראה, קלט עד כמה ירד במשקל. מרפקיו נראו דקיקים, ברכיו שבריריות, צלעותיו בלטו. הוא נראה מורעב.
לראות את עצמו ככה זעזע אותו כל כך, שלרגע הוא רצה לבכות. אבל לא. הוא לא יכול להתפרק עכשיו.
הוא נשם נשימה עמוקה, העביר את אצבעותיו בשיערו, והישיר מבט אל המראה.
"אני יכול לעשות את זה", אמר, משתדל לדבר בקול יציב ובטוח, "אני יכול".
אבל איך אפשר להאמין למילים הללו, כשהן יוצאות מפיו של הילד החולה והעצוב הזה?