מתעוררים לחיים - פאנפיקים

הארי פוטר והילד המקלל 2 - פרק 5 - מועדון הלמידה הקסום

"זה רסאריוק", אמר ריצ'רד.
סקורפיו פלט אנקת תסכול. "בפעם האחרונה, זה רסאריו!"
"יש ק' בסוף, למה שתהיה ק' בסוף אם לא אמורים לבטא אותה?"
"ה-ק' שותקת, כל קוף יודע את זה-"
"איך קראת לי?!"
"אה, אז אתה גם חירש?-"
אלבוס נשען לאחור בכיסאו ונאנח. זה היה יום שבת חורפי ואפרורי. הגשם ירד ללא הפסקה במהלך היומיים האחרונים, והוא היה כבד כל כך ששיעור תורת הצמחים בוטל. רוב התלמידים העבירו את הזמן במנוחה, משחקי קלפים או סתם בטלה, אבל הרביעייה ניצלה את הזמן שהתפנה להם כדי לחקור נושאים בספר שלא הספיקו להתעמק בהם עדיין.
במהלך השבוע האחרון, כשלא למדו או הכינו שיעורי בית, הם בילו את זמנם בקריאה של הספר. למרות ההסתייגות שהפגין בהתחלה, סקורפיו היה הראשון שגילה התלהבות מהספר, ואהב במיוחד את הפרקים שעסקו בחיות פלא נדירות. לריצ'רד היה קשה יותר להתעניין, מכיוון שלשבת ולהתרכז במשהו אחד במשך הרבה זמן גרם לו להיות חסר מנוחה. אבל כשהגיעו לפרק שעסק בכלי נשק מקוללים, הוא נהיה אובססיבי לספר אפילו יותר מסקורפיו, וחיפש כל הזדמנות להמשיך לקרוא. צ'ריטי לא הראתה עניין גלוי, אבל אלבוס ידע שזה מעניין אותה, כי היא הקשיבה וקראה איתם כל פיסת מידע חדשה שהתגלתה. עם הזמן הם גילו שהספר יכול לדפדף לפרקים על פי בקשה, אבל רק אם נקבו בכותרת המדויקת. כשקלטו זאת, התחילו לרשום את הכותרות של כל הפרקים, כדי שיוכלו לחזור לדברים שעניינו אותם.
אלבוס הביט אל צ'ריטי. היא דפדפה בין דפי הספר, מרוכזת.
"על מה את חושבת?" שאל אותה.
היא הרימה את הספר והראתה לו את אחד הדפים. זה היה פרק שעסק בלחשי הסוואה.
"מה לגבי זה?" שאל.
"הלחש הראשון לא מסובך. תנועת שרביט די פשוטה, וגם מילת הלחש לא קשה".
"אוקי, אז מה?"
היא העבירה את אצבעותיה על הכותרת. "לא מלמדים אותנו לחשים כאלה בבית ספר".
"כן, טוב, כנראה שהם לא חושבים שזה שימושי לנו, כרגע".
צ'ריטי הביטה בו, ואז שוב בספר. "אם הייתי יודעת את הלחש הזה פעם, אולי הייתי...."
היא עצרה. למרות שדיברה הרבה יותר מפעם, צ'ריטי עדיין התקשתה להתנסח ולנהל שיחות שוטפות – לא שהיא לא יכלה, אבל כנראה שזה לא בא לה בטבעיות.
"אם הייתי יודעת את זה... אולי הייתי יכולה להתחבא ממנה יותר טוב", סיימה לבסוף.
למרות שלא אמרה זאת במפורש, אלבוס ידע שהיא מדברת על אמה. ליבו התכווץ. "היית מתחבאת ממנה?"
"כן, כשהיא הייתה באחד מהמצבי רוח שלה. הייתי מתחבאת ומנסה להעלים את עצמי. לפעמים הרגשתי שזה עבד..." היא הידקה את אצבעותיה סביב הכריכה בכוח. "אבל היא תמיד הייתה מוצאת אותי בסוף".
גם עכשיו, כשכבר ידע את כל פרטי סיפור חייה, אלבוס התקשה להאמין לו לפעמים. הוא לא היה יכול לדמיין איך זה לחיות עם אמא שמפחידה אותך כל כך, שהיית רוצה להיעלם. היה בו חלק שרצה מיד לעזור לה ולמצוא איזשהו פתרון, אבל באותו הזמן ידע שאין מה לעשות. המצב בבית של צ'ריטי היה נורא, ואין איך לשנות את זה. חוץ מזה, לפחות עכשיו היא כאן, איתם, ולא עם האמא המטורפת שלה. אבל.... מה אם אחד המורים יגלה? מה אם אמא שלה תחליט ליצור קשר עם בית הספר, איכשהו? אלבוס רעד מהאפשרות שצ'ריטי תחזור לגור עם האישה הזאת בלי שום יכולת להגן על עצמה. חייבת להיות דרך לעזור לה להפוך להיות חזקה יותר, כדי שלא תהיה חסרת אונים. אבל מה?
השאלה לא עזבה את מוחו במהלך הימים הבאים. בהתחלה עלה לו הרעיון לאסוף בשביל צ'ריטי כמה לחשים שתוכל ללמוד כדי להגן על עצמה, אבל אז נזכר במה שפרופסור איוונסון אמרה. הוא צריך להיות זהיר ולא לנסות ללמוד דברים שעלולים לפגוע באחרים. היה בו קול עיקש שטען שהוא מסוגל לעמוד בזה, והוא מספיק חכם כדי ללמוד, אבל הוא ניסה להתעלם ממנו. הוא לא רצה לעשות עוד טעות טיפשית שתסכן את האנשים סביבו..
הרעיון הבא שעלה לו היה ללמד את צ'ריטי להילחם – לא בעזרת קסם, אלא בעזרת הידיים, אבל מהר מאוד קלט שאין לו מושג איך להילחם. הוא תמיד היה הולך מכות עם ג'יימס, אבל זה לא היה ברצינות. חוץ מזה, ג'יימס תמיד ניצח.
ואז, כמה שבועות לפני ליל כל הקדושים, אלבוס קלט.
"חשבתי היום על הרעיון הכי טוב שנוצר אי פעם", אמר לחבריו בהפסקה אחרי השיעור הראשון.
סקורפיו גיחך. "חשבתי שאתה מנסה להיות יותר צנוע".
"כשצריך, כן, אבל עכשיו זה באמת גאוני, ואני חושב שאפילו מגיעות לי מחיאות כפיים. אבל חכו - אני אסביר קודם".
אלבוס הוציא מכיסו חתיכת קלף והראה אותה לחבריו. הם בחנו אותה ואז הביטו בו.
"מועדון הלמידה הקסום?" אמר סקורפיו.
"אחי, זה הדבר הכי מתרומם ששמעתי", אמר ריצ'רד, "בלי להעליב, כמובן".
"לא נעלבתי", אמר אלבוס, "ואל תגיד מתרומם, זו מילה שילדים כמו סיימון אומרים. בכל מקרה, השם זה לא החלק החשוב, אלא הרעיון".
"שהוא?" שאל סקורפיו.
אלבוס לקח נשימה. "מועדון ללמידת קסמים", אמר בפשטות, "אבל לא לדברים שלומדים בלימודים, אלא דברים שנלמד בעצמנו. נלמד דברים חדשים, וגם נלמד אחד את השני דברים שאנחנו כבר טובים בהם. סקורפיו, אתה קורא המון ספרים, וריצ'רד, אתה מכיר אמנויות לחימה וקסמים יפניים. צ'ריטי, את יודעת המון דברים מוזרים ואת טובה בהכול כמעט, ואני מכיר המון לחשים (לא מסוכנים) שלמדתי מספר הלחשים שנה שעברה. חוץ מזה, יש לנו את הספר, ונוכל ללמוד ממנו המון דברים מגניבים".
"אבל אל, למה שנרצה ללמוד עוד?" שאל ריצ'רד, "אני בקושי עושה את שיעורי הבית שכבר יש לי".
"אבל זה לא כמו הדברים שאנחנו לומדים בבית הספר", אמר אלבוס, "כלומר, זה כן, אבל אנחנו נבחר מה ללמוד. נוכל ללמוד על דברים מעניינים שלא מלמדים בהוגוורטס, לצבור ניסיון בתחומים שקשים לנו, וגם ללמוד איך... להגן על עצמנו".
במילים אלה העיף מבט בצ'ריטי. היא הביטה בו בחזרה בלי לומר דבר, אבל עיניה ברקו.
"זה דווקא נשמע מגניב", אמר סקורפיו, נלהב, "אבל מתי נעשה את זה? ואיפה?"
"נמצא איזושהי כיתה ריקה ונהפוך אותו למקום של המועדון שלנו".
"כמה ניפגש?" שאלה צ'ריטי.
אלבוס משך בכתפיו. "לא יודע, כמה שנרצה. אולי נתחיל מפעם בשבוע ונראה מה קורה".
ריצ'רד שילב את ידיו, מהורהר. "האמת, זה לא נשמע עד כדי כך רע".
"כן!" אמר אלבוס, משולהב מתמיכתו של ריצ'רד ברעיון, "תחשבו על כל הדברים שאנחנו יכולים ללמוד, זה יהיה מדהים!"
"אבל בטח נצטרך להסתיר את זה מהמורים", אמר סקורפיו, "כי לא נראה לי שזה מותר".
"מותר לעשות קבוצות למידה", אמר אלבוס, "וזה מה שזה. כל עוד לא נעשה משהו מסוכן או לא חוקי, לא נראה לי שאכפת להם".
ריצ'רד נשען קדימה כשעל פניו הבעה רצינית להחריד. "אבל אלבוס, מה אם נעשה משהו שיהרוג אותנו בסוף, או גרוע יותר – מה אם זה יפגע לנו בציונים?"
הייתה דממה רגעית, ובסוף הם נשברו ופרצו בצחוק במשך כמה דקות טובות. צ'ריטי חייכה קלותץ
"אוקי, אבל עכשיו ברצינות", אמר ריצ'רד אחרי שנרגעו, "כל עוד לא נלמד בדרכים משעממות, אני בפנים".
"גם אני", אמר סקורפיו, "אני חייב ללמוד את הקללות היפניות שאתה אף פעם לא סותם לגביהן".
"אני עוד אראה לך מה זה קללות יפניות-"
"צ'ריטי, מה איתך?" אלבוס קטע אותם.
צ'ריטי הביטה בו. חיוכה התרחב. "אני בפנים".
אלבוס חייך מאוזן לאוזן. היה לו קשה להכיל את ההתרגשות שהרעיון עורר בו. מועדון למידה, רק שלהם...
זה יהיה נפלא כל כך.


היו כיתות רבות בהוגוורטס שאיש לא השתמש בהן, ואחרי התלבטות קצרה, הארבעה החליטו למקם את המועדון שלהם בחדר בקומה השנייה. זה היה חדר רחב עם הרבה מקום, והוא היה מבודד מספיק כך שלא יפריעו להם, אבל לא עד כדי כך שיהיה קשה להגיע אליו ולחזור ממנו. הבעיה היחידה הייתה שהיה מלוכלך ומלא אבק, ומלבד כמה כיסאות ושולחנות, לא היו בו שום רהיטים.
המשימה הראשונה של הרביעייה הייתה להעניק לחדר ניקיון יסודי. למעשה, זה היה הדבר הראשון שלמדו בתור מועדון. לפגישתם הראשונה, אלבוס הביא לחש לניקוי אבק שמצא בספר. הם התאמנו בשיעור ובמשך כל השבוע, וכשהגיע שבוע הבא, ידעו אותו טוב כל כך שהצליחו לנקות את החדר בפחות מחצי שעה. הצעד הבא היה למצוא רהיטים, והוא היה קצת יותר מסובך. הם לא יכלו פשוט לגנוב רהיטים מכיתות פעילות, אז במקום זה, נאלצו לחפש בחדרים נטושים נוספים. אחרי חיפוש נרחב בחדרים שונים בטירה (שבמהלכו הלכו לאיבוד שלוש פעמים, התחבאו מתלמידים אחרים ונתקעו על המדרגות הנעות פעמים רבות מכפי שניתן היה לספור), הצליחו למצוא כמה רהיטים לחדר. בשביל זה לא נאלצו ללמוד משהו חדש, אלא רק השתמשו בלחש 'וינגארדיום לביוסה' שלמדו עם פרופסור פליטיק. מכיוון שלא רצו למשוך תשומת לב מיותרת, העברת החפצים לקחה להם כמה ימים, ופעם אחת פילץ' כמעט תפס אותם. אך למרות הכול, בסופו של דבר סיימו להעביר את כל החפצים, ואת שאר השבוע ניצלו לסידור וקישוט החדר. בסוף השבוע, עם הגעת ליל כל הקדושים, סיימו סוף סוף לארגן את הכול.
זה היה אחר צהריים גשום ואפלולי, ואלבוס בדיוק סיים להדליק את כל המנורות. הם נעמדו בפני החדר ובחנו אותו.
השולחנות ניצבו בפינת החדר במעגל קטן, ליד הלוח. שאר השטח היה די ריק, חוץ משטיח גדול ורך בצבע סגלגל שכיסה את הרצפה. על השולחנות ניצבו קסתות דיו, ניירות קלף וצנצנת מלאה בעטי נוצה. לאורך הקיר היה מדף קטן, ועליו ניצב הספר "בישול קסום למתחילים" - ספר שאלבוס קיבל ליום ההולדת שנה שעברה מפלר, דודתו. לא היו ספרים אחרים או קישוטים על הקירות, אבל הם תכננו להוסיף ספרים למדפים ולתלות על הקירות רשימות ומסקנות מכל הדברים שילמדו בהמשך.
הרביעייה הביטו בחדר ואז זה בזה, זורחים מגאווה.
"באמת עשינו את זה", אמר סקורפיו.
"מקום משלנו", אמר ריצ'רד, "זה פשוט אדיר".
"כן..." אלבוס הביט בחדר שלהם, מחייך חיוך ענק. "אדיר".


הרביעייה היו להוטים להתחיל ללמוד בחדר במהירות האפשרית, אבל הם נאלצו לחכות, כי כמה ימים אחר כך הגיע ליל כל הקדושים.
אלבוס לא זכר כל כך את ליל הקדושים של שנה שעברה, מה שהיה מצער, כי זה היה אחד החגים האהובים עליו – כלומר, כל עוד ג'יימס לא השתמש בחג כתירוץ כדי להפחיד אותו ואת לילי. בליל כל הקדושים שעבר ג'יימס והוא לא ממש דיברו, אבל השנה, אלבוס ידע שעליו לעמוד על המשמר. לג'יימס אמנם היו הרבה מטרות להפחדה, אבל הוא ידע שבסופו של דבר, הוא יגיע גם אליו.
"ברצינות? אתה לוקח את השרביט שלך איתך לארוחת החג?" שאל סקורפיו כשיצאו מחדר המועדון לכיוון האולם הגדול.
"ברור", אמר אלבוס, "אני לא עומד לתת לג'יימס להפחיד אותי בלי לעשות משהו בתמורה".
"מה תעשה, תטיל עליו קללה?" שאל ריצ'רד.
"ברור שלא, הוא אח שלי, אני לא אעשה דבר כזה". השיב אלבוס. "אני פשוט אתקע לו את השרביט באף".
ריצ'רד התחיל להתפקע מצחוק. סקורפיו גלגל את עיניו, אבל חייך. היה קשה להישאר רציניים מדי בליל כל הקדושים. האולם הגדול נראה יפהפה – מאות דלעות זוהרות ריחפו ליד התקרה ששיקפה שמיי לילה מעוננים, עטלפים חיים עופפו מקיר לקיר, ורוחות הרפאים ריחפו מסביב, משוחחות זו עם זו ומפחידות תלמידים.
אלבוס גילה שעיניו נודדות לשולחן של גריפינדור. השנה, הוא בקושי תקשר עם סיימון וחבורתו. סיימון עדיין היה פוץ נפוח, אבל משהו השתנה מאז שנה שעברה. אם שנה שעברה חיפש כל הזדמנות להציק לאלבוס ולחבריו, השנה עבר להתעלמות מוחלטת, ולא פנה אליהם בכלל – מה שהיה קצת מוזר. אלבוס העדיף את המצב הקיים, מן הסתם, אבל עדיין חשב שזה משונה. לרגע תהה האם רוז אמרה להם משהו, אבל למרות שזו הייתה מחשבה נחמדה, הוא ידע שזה כנראה לא המצב. שנה שעברה היא ראתה את סיימון, טמרה וסויר מתייחסים אליו ואל חבריו ברשעות ובריונות, ולא עשתה כלום לגבי זה.
ובכל זאת, הוא הביט לכיוונה כשהתיישבה ליד חבריה בשולחן של גריפינדור. למרות שחג המולד היה החג הכי כיפי, ליל כל הקדושים היה החג שלהם. הם תמיד היו מגלגלים עיניים כשג'יימס היה מנסה לספר להם סיפורים מפחידים, ובתורם היו עושים את זה להוגו ולילי. הם היו מתחרים בתחרות אכילת ממתקים, ורוז תמיד ניצחה. פעם אחת היא הקיאה מרוב ממתקים, ומאז הוריהם אסור עליהם לשחק במשחק הזה, אבל הם המשיכו לעשות זאת בסתר, שנה אחר שנה.
אלבוס הרגיש שעצב עולה בו. הוא כבר פחות חשב על רוז, אבל בזמנים כאלה, היה קשה שלא להיזכר איך הם היו פעם.
טוב, אין טעם לחשוב על זה עכשיו, חשב, והכריח את עצמו להסיט את מבטו ממנה. הוא הביט לאורך השולחן של סלית'רין. השולחן היה עמוס לחלוטין, ולמרות זאת, אלבוס שם לב מיד לפיונה פארק. היא ישבה לבדה, אוכלת פירה עם אפונה ורוטב. היא לא הרימה את עיניה ולא דיברה עם איש.
ליבו של אלבוס נכמר עליה, ולרגע שקל להזמין אותה לשבת לידם, אבל אז נזכר בצורה הקרירה בה הגיבה כשניסו לדבר איתה בפעם האחרונה. התנהגותה הרחיקה אותם, והם לא פנו אליה מאז, למרות שהמשיכו לראות אותה, כמובן – היא הייתה איתם באותו הבית, וגם באותה שכבת הגיל. אבל בכל מקום שבו הייתה התנהגה באותה הצורה – שתקה, השפילה את מבטה ולא דיברה עם אף אחד.
אלבוס לא הבין אותה. כשרק הגיע להוגוורטס ולא היו לו חברים, היה מת שמישהו ינסה להתחבר אליו – אפילו בן אדם אחד. אז למה היא דחתה אותם בצורה כזאת?
פתאום הוא הרגיש רע. גם הוא לא תמיד היה נחמד, והחברים שלו עדיין לא עזבו אותו. לה לא היה אף אחד.
הוא קם.
"לאן אתה הולך?" שאל סקורפיו.
"להזמין את פיונה לשבת איתנו".
"מה? למה?" אמר ריצ'רד במחאה, "היא הייתה ממש מגעילה אלינו".
"אבל תראו אותה", אמר אלבוס, "היא אוכלת פירה עם רוטב, לבד. השערות שלה כמעט נטבלות בו".
"אני לא מבין איך זה רלוונטי לשיחה", אמר סקורפיו, "אבל כן, היא נראית די בודדה".
"היא לא תרצה לבוא", אמרה צ'ריטי.
אלבוס משך בכתפיו. "אני אנסה".
הוא ניגש אליה ונגע בכתפה. היא התרוממה בבת אחת והביטה סביב, עד שראתה אותו.
"כן?" אמרה בנימת קול לא נחמדה במיוחד.
"אה", אלבוס הרגיש חסר ביטחון פתאום, "אני אלבוס. פוטר. חברים שלי ואני דיברנו איתך לפני כמה-"
"אני יודעת מי אתה", קטעה אותו, "אתה צריך משהו?"
"אה, אמ", גמגם, "רציתי לשאול אם את רוצה לעבור לשבת לידנו".
היא הביטה בו ללא הבעה, ואז הסתובבה בחזרה אל צלחתה. "לא, תודה".
הוא היה צריך ללכת ברגע שאמרה את זה, אבל רצה לוודא. "את בטוחה?"
"יאפ".
"פשוט ראיתי שאת יושבת לבד, ו-"
"אמרתי לא תודה". קולה נשמע חד וצונן, "אתה יכול לעזוב אותי עכשיו, בבקשה?"
אלבוס עמד לרגע במקומו ללא מילים. הוא הרגיש שבלחייו עולה סומק של כעס.
"את פשוט משוגעת". פלט.
היא לא הגיבה. בתחושות מעורבות של כעס וחרטה, אלבוס הסתובב וחזר למקום שלו. הוא התיישב, תקע את המזלג והסכין בסטייק והתחיל לחתוך באגרסיביות.
"אני מבין מהתגובה שלך שזה לא הלך טוב", אמר סקורפיו.
"מה הבעיה שלה?!" אלבוס קצץ את הסטייק לחתיכות קטנות. "בסך הכול הזמנתי אותה לשבת איתנו, לא לעשות צמידי חברות משיערות אוזניים ואז לקלוע מהם צמה ענקית-"
ריצ'רד התחלחל. "מי לעזאזל עושה את זה?-"
"-והיא הגיבה כאילו קיללתי את כל המשפחה שלה! היא פשוט לא מאוזנת, היא מטורפת לגמרי!"
סקורפיו נראה מהורהר. "יכול להיות, למרות שזה שהיא לא ידידותית לא בהכרח אומר שהיא מטורפת. אולי היא בעצם ממש ביישנית, או שהיא לא מסתדרת עם אנשים".
"או שאולי היא מפחדת", אמרה צ'ריטי.
סקורפיו הביט בה בפקפוק. "מפחדת ממה?"
"שאנשים לא יחבבו אותה".
אלבוס לא השתכנע. "אולי, אבל זו עדיין לא סיבה להיות כזאת דוחה-"
"זה לא אף אחד מהדברים האלה". ריצ'רד הביט לכיוונה, מצחו מקומט. "היא לא סתם מפחדת או ביישנית. היא כועסת".
הם בהו בו, לא מבינים.
"על מה?" שאל אלבוס.
"לא יודע, אבל זה גומר אותה. זה תופס לה את כל המקום. אין לה מקום לאנשים אחרים".
"איך אתה יודע את זה?" שאל סקורפיו.
ריצ'רד חייך חיוך קודר. "אנשים כועסים יודעים לזהות אנשים כועסים אחרים".