מתעוררים לחיים - פאנפיקים

הארי פוטר והילד המקלל - פרק 18 - הנקמה

לפני המשחק עם גריפינדור, אלבוס לא ממש חשב על מה שיבוא אחר כך. הוא היה עסוק מדי באימונים ובהתלבטות לגבי מהי התגובה המכובדת ביותר להפסד, והאם בכי נחשב מקובל בנסיבות כאלה. אבל עכשיו, כשניצחו, הוא לא ידע איך להרגיש
בהתחלה הוא חש התעלות. הוא וצ'ריטי קיבלו ערמות של ממתקים ודגלים בצבעי כסף למרפאה מכל תלמידי סלית'רין. מדאם פומפרי לא הסכימה ליותר משלושה מבקרים בבת אחת, מה שהיה בעייתי לנוכח העובדה שחצי מהבית של סלית'רין באו לבקר אותם. קודם כל, היו המובנים מאליהם, כמו ריצ'רד וסקורפיו, שלא הפסיקו לנתח את המשחק ולזרוק אחד על השני ממתקים, ושאר חברי הקבוצה של סלית'רין – סווניה, אריקה, רואו ומלקולם, וגם ג'ורדן בו. תלמיידי סלית'רין מהשנה הראשונה, שלא דיברו איתם לפני כן מעולם, באו לבקר ולברך אותם על הניצחון. אולם זה לא הסתכם בזה – אחר כך באו גם תלמידים מהשנה השלישית, הרביעית, החמישית והשישית. באיזשהו שלב בא גם תלמיד שנה שביעית ענק ולחץ את ידיהם. הם היו במרפאה במשך יומיים (מדאם פומפרי התעקשה על כך), אך לא הפסיקו לבקר אותם לרגע. אלבוס היה משוכנע שכשיצאו סוף סוף, המצב יהיה אפילו טוב יותר.
אבל.. זה לא היה כמו שחשב.
תלמידי סלית'רין המשיכו לברך אותו, לטפוח על שכמו ולחייך אליו, אבל מבתים אחרים הוא לא קיבל דבר מלבד מבטים ולחשושים. היחידה שדיברה איתו – להפתעתו – הייתה שינייד רונן.
היא תפסה אותו ליד הספרייה כארבעה ימים אחרי המשחק. הוא ישב ליד אחד השולחנות וקרא ספר לשיעור אסטרונומיה, כשלפתע שמע, "היי, פוטר".
הוא הרים את מבטו. שינייד עמדה ליד שולחנו. היא הזכירה לו קצת ציורים של שדוני אש מספרים שהיה קורא כשהיה קטן. הייתה לה רעמת שיער בצבע כתום בוער שהגיע עד מרפקיה, פנים מנומשות ועיניים ירוקות חומות שננעצו בו בריכוז מטריד מעט.
"מה שלומך?" שאלה, "שינייד רונן, נעים להכיר".
"כן, אני זוכר אותך, מהמשחק".
"אה, נכון. אז איך היד ההיא שלך?"
לקחה לו שנייה לפענח את המבטא הסקוטי שלה. "אמ, בסדר, תודה".
"זה טוב לשמוע", אמרה, "היי, תשמע, משחק מעולה ביום שבת! היו לך כמה מהלכים גאוניים".
"אה, תודה", אמר, נבוך מעט.
"אין בעיה", אמרה, "טוב, נתראה מתישהו".
היא הסתובבה והתחילה ללכת. הוא בהה אחריה, מבולבל, ואז לפתע נזכר במשהו.
"היי, שינייד!"
היא הסתובבה. "כן?"
הוא לא היה בטוח איך לנסח את זה. "את יודעת אולי למה אנשים מדברים עליי?"
"הא?"
"פשוט... שמתי לב שאנשים מסתכלים עליי ומתלחששים, ותהיתי אם את יודעת משהו".
"אה, זה", אמרה, "כן, יש כמה אנשים שאומרים שרימית עם המהלך ההוא נגד אוליביה סקילר. שזה לא היה נקי".
"לא נקי?" הוא נמלא זעם. "ומה שהגרפיינדורים עשו כן נקי?"
שינייד משכה בכתפיה. "אני לא יודעת, אני רק אומרת לך את מה שהם אומרים".
הוא לקח נשימה עמוקה ונאנח. "כן, סליחה".
"הכול טוב", השיבה, "היה עוד משהו, או שזה הכול?"
הוא חשב לרגע ואז אזר אומץ. "האמת שכן. רציתי לדעת... במשחק, את עודדת גם אותנו, למרות שאת מגריפינדור, ועכשיו את היחידה שמדברת איתי בערך. למה את עושה את זה?"
היא נשכה את שפתה התחתונה ושתקה לרגע. "אני לא יודעת. כנראה שאני לא אוהבת לשנוא אנשים בלי סיבה. שיחקתם טוב ביום שבת, אז עודדתי אתכם. חוץ מזה, אני לא רואה סיבה לשנוא אותך".
אלבוס נמלא חמימות. "תודה. אני מעריך את זה".
"אין בעיה", אמרה וחייכה. "טוב, אני חייבת לרוץ לשיעור. נתראה מתישהו, פוטר".
היא פנתה לאחור ויצאה מהספרייה. אלבוס בהה אחריה, שקוע במחשבות. החודשים האחרונים גרמו לו לכעוס על כל הגריפינדורים. הם שנאו אותו ללא סיבה וגרמו לו להרגיש כמו יצור מגעיל ודחוי.
אבל כנראה שלא כולם היו כאלה. הוא חשב על מה ששינייד אמרה – כנראה שאני לא אוהבת לשנוא אנשים בלי סיבה.
היא צדקה. היו הרבה גריפינדורים בהוגוורטס, לא יכול להיות שכולם אותו הדבר. אולי הוא צריך לנסות לשנות את היחס שלו לגריפינדורים. אולי הוא צריך להיות פתוח יותר.

אבל נהיה קשה יותר ויותר לא לשנוא את הגריפינדורים, ובכללי תלמידים מבתים אחרים, כשהתנהגו אליו ואל חבריו בחוסר צדק כזה. כנראה שכולם חשבו שהמהלך שעשה היה לא הוגן – מה שהיה פשוט מרתיח, בהתחשב בכך שסיימון ביצע עבירה של ממש ואף אחד לא נתן לו יחס עוין וחשדני. אבל אלבוס לא התכוון להלשין עליו. הוא לא רצה שיקראו לו גם מלשן בנוסף לכל.
ריצ'רד וסקורפיו לא היו מרוצים.
"אז מה אתה רוצה שנעשה?" שאל ריצ'רד, "אנחנו לא יכולים פשוט לתת לו להתחמק מזה בלי עונש. או! שנשים לו נחשים ארסיים בכרית?"
אלבוס עיווה את פניו. "מה? לא. השתגעת? אנחנו לא רוצים להרוג אותו".
"ויהיה קשה להחביא את הגופה אחר כך", הוסיפה צ'ריטי.
הם בהו בה.
"ואם נשים את התכניות הרצחניות שלכם בצד לרגע", אמר סקורפיו, "למה שלא פשוט נגיד את זה למורה בעילום שם? ככה אף אחד לא ידע שאלה אנחנו".
"ברור שהוא ידע", אמר אלבוס, "אף אחד חוץ מאיתנו לא שם לב למה שהוא עשה. או שהם שמו לב ולא אכפת להם".
"אוקי, יש לי רעיון חדש", אמר ריצ'רד, "מה אם נגיד לו שהוא חייב להתוודות, ואם הוא לא יתוודה, אז נשים לו נחשים ארסיים בכרית?"
אלבוס נאנק. "בלי נחשים ארסיים! חייבת להיות דרך לתת לו עונש על מה שהוא עשה בלי להגיד למורה ובלי להרוג אותו בדרך".
הם שתקו למשך רגע ארוך, כל אחד מכונס במחשבותיו.
ואז צ'ריטי הפרה את הדממה.
"מה אם נעשה משהו שיביך אותו באופן נורא?"
"נשמע טוב", אמר אלבוס, "על מה חשבת?"
"נצטרך להכין שיקוי", אמרה.
"איזה סוג של שיקוי?" שאל סקורפיו, "שיקוי שעושה עור סגול? שיקוי שמרדים?"
היא הנידה בראשה לשלילה. "אף אחד מהם. זה יסבך אותנו".
"אז לאיזה שיקוי את מתכוונת?" שאל ריצ'רד.
צל של חיוך נראה על פניה. "שיקוי קצת פחות... קסום".