היו הרבה סיבות להילחץ, אבל אלבוס היה נחוש לא לתת לזה לשתק אותו. נכון, הרבה אנשים נרשמו לבחינות הכניסה, וכן, כל השחקנים מקבוצת הבוגרים של שנה שעברה עמדו להיבחן – שחקנים שהיה להם ניסיון גדול יותר משלו. אבל למרות הכול, גם הוא לא היה חסר ניסיון לחלוטין. ג'ורדן בו העביד אותם בפרך שנה שעברה, ולמרות ששיטת האימון שלו הייתה משוגעת (יש שיאמרו אפילו סדיסטית), היא הביאה תוצאות. הם היו שחקנים טובים. הבוגרים, לעומת זאת, לא היו על המגרש במשך רוב השנה. יכול להיות שיכולות המשחק שלהם התנוונו, וגם אם לא, זה לא אומר שהכול אבוד. היה לצעירים סיכוי.
ברשותו של ג'ורדן בו, אלבוס, ריצ'רד וצ'ריטי הלכו למגרש כל יום אחרי הלימודים כדי להתאמן. הם לקחו מטאטאים וכמה כדורים רגילים והתאמנו ביחד בתורות. ריצ'רד התאמן על מהירות התגובה שלו בעצירת כדורים, צ'ריטי התאמנה על תמרונים, ואלבוס התאמן על עוצמת החבטות שלו. בסופו של השבוע הזה, השלושה הרגישו מוכנים. לא בלתי מנוצחים, אבל מוכנים.
הבחינות התקיימו ביום שני, בשעה ארבע אחר הצהריים. באותו היום, אחרי שהשיעור הסתיים, צ'ריטי, ריצ'רד ואלבוס עשו את דרכם אל המגרש. סקורפיו אמר שיגיע לצפות בהם אחרי שיסיים לשוחח עם פרופסור לונגבוטום.
כשהגיעו למגרש הופתעו לראות קהל גדול מאוד. לא היו שם רק תלמידי סלית'רין, אלא גם תלמידים משלושת הבתים האחרים.
אלבוס היה מבולבל. "אני לא מבין. חשבתי שאלו בחינות רק לקבוצה של סלית'רין".
"הן כן", אמר ריצ'רד, "אני חושב שהם פשוט באו לצפות בנו".
"למה שהם יעשו את זה?"
"אולי הם רוצים להפריע לנו. או שפשוט משעמם להם".
"שיחקנו טוב שנה שעברה", אמרה צ'ריטי, "הם רוצים לראות מי יתקבל".
ואכן, נראה שצדקה. האנשים שבאו לצפות בהם לא נראו מלאי לעג, אלא בעיקר סקרנים – למרות שאלבוס חשד שהם כן יצחקו על מי שיעשה טעויות.
זו לא הייתה סביבה מאוד מרגיעה, אבל אלבוס לא הניח לזה להרתיע אותו. הוא התמודד עם דברים גרועים בעבר, כולל מצד שחקנים אחרים. הוא יכול לעמוד בפני הצקות והתגרויות.
מה שהלחיץ אותו באמת היה לראות את השחקנים שהיו בקבוצה שנה שעברה.
עכשיו כשחשב על זה, אלבוס הופתע מכך שהשחקנים של קבוצת הבוגרים לא הציקו לקבוצת הצעירים על כך שתפסו את מקומם. למעשה, הם אפילו לא התייחסו אליהם או הכירו בקיומם. הוא חשד שלג'ורדן בו הייתה יד בדבר – הוא בוודאי הזהיר אותם לא להציק לצעירים.
רופוס פיינס נבחן השנה. אלבוס נזכר איך ניגש אליו ביומו השני בבית הספר ואמר לו שהוא לא שייך לסלית'רין – מה שגרם לעובדה שלקח את מקומו בקבוצה להיות הרבה יותר מספקת. אבל הוא גם זכר עד כמה טוב פיינס היה בתפקיד החובט. הוא היה מדויק, חד, וכמעט אכזרי בעוצמת החבטות שלו.
מלבד זאת היו שם עוד כמה שחקנים שהוא זיהה, אבל לא זכר את שמותיהם. הם היו איתנים, גבוהים, ומאיימים למראה.
אלבוס החליף מבטים עם ריצ'רד וצ'ריטי. פניה של צ'ריטי היו חתומות כתמיד, מה שגרם לה להיראות רגועה יחסית לשאר הנבחנים. ריצ'רד נראה מוכן לקרוע לגזרים כל אחד שיעז לנסות להתחרות על המקום שלו.
אלבוס הביט בחזרה קדימה, מעודד קצת. כן, זה עומד להיות מאתגר, אבל הם עמדו בפני מצבים קשים בעבר, וניצחו. הם יכולים לעשות את זה שוב.
חוץ מזה, היו שם הרבה מאוד שחקנים שלא היו בקבוצה שנה שעברה, או בכלל – תלמידים חדשים וחובבנים שרובם כנראה לא יודעים לשחק בכלל. הוא ניחש שרבים מהם ייכשלו על ההתחלה.
והוא לא טעה. המבחן הראשון היה מבחן לרודפים, ומיד היה ברור מי עומד לעבור ומי לא. תלמידים רבים לא הצליחו להשתלט על המטאטאים שלהם, ואפילו לא הגיעו קרוב לקואפלים. אלבוס זיהה שלושה מהרודפים שהיו בקבוצת הבוגרים שנה שעברה. למרות שעבר זמן רב מאז ששיחקו קווידיץ', הם נעו בצורה מדהימה. אחד מהם טס ודאה כמו נץ, השני סטה סטיות חדות להדהים בלי לאבד שיווי משקל, והשלישית ריחפה בצורה חיננית כל כך שכמעט היה אפשר לשכוח שהיא באמצע משחק. היחידים שהשתוו לרמה שלהם היו רואו, אריקה ומלקולם. רואו הייתה מהירה ומדויקת, לאריקה היו יכולות חטיפה ומסירה מעולות, ולמלקולם היו קליעות מדהימות. אלבוס ידע שגם אם לא יתקבלו לקבוצה הפותחת, הם בטוח יהיו שחקנים מחליפים.
אחר כך הגיע תורם של השומרים, וריצ'רד נבחן. היו שם הרבה שחקנים טובים, אבל ריצ'רד עבר את האימונים של ג'ורדן בו, והוא גם התאמן בקיץ ולפני המבחנים. רוב התלמידים שנבחנו לא הצליחו אפילו לעצור את הכדור. ריצ'רד הצליח לעצור את כל הכדורים. כמה תלמידים בקהל הריעו ומחאו כפיים.
אלבוס ידע שגם אם ריצ'רד יתקבל בחזרה לקבוצה, הוא כנראה עדיין לא ישחק – ג'ורדן בו לא חלה אפילו פעם אחת מתחילת שנה שעברה – אבל עדיין חש סיפוק אדיר לראות כמה טוב יותר הוא היה מרוב התלמידים שנבחנו.
אחר כך הגיע תור המבחנים למחפשים. בדקות הראשונות, אלבוס היה בטוח שצ'ריטי איבדה את זה לגמרי. כל שאר השחקנים חיפשו את הסניץ' בקדחתנות, ואילו היא ריחפה לה גבוה מעל כולם, בוהה באוויר במבט לא ממוקד. אבל אז לפתע דרבנה את המטאטא שלה וטסה למטה בחדות, ואלבוס הבין שהיא חיכתה עד שמישהו אחר יאתר את הסניץ' בשבילה. זה היה תלמיד שנה רביעית אחד, והוא כבר כמעט תפס את הסניץ'. צ'ריטי עפה מתחתיו, דרבנה את המטאטא שלה, דאתה למעלה בזווית חדה להחריד וחטפה את הסניץ' מבין אצבעותיו המושטות.
זו הייתה אסטרטגיה ערמומית, אבל לא בלתי חוקית. אלבוס וריצ'רד הריעו לצ'ריטי ונופפו לה בחיוכים רחבים. אלבוס היה גאה לראות את עיניהם של כמה מהצופים האחרים מתרחבות בהשתאות למראה יכולותיה.
המחפשת שהייתה שנה שעברה הייתה טובה לא פחות ממנה, אבל גם לגביה אלבוס לא היה מודאג.
ואז הגיע תורו. הוא עלה על המטאטא וחיכה לשריקה בלב הולם. הכול מסביבו הרגיש מעורפל ומשונה, כאילו הוא לא ממש שם. הוא עצם את עיניו ופקח אותן בדיוק כשהשריקה נשמעה. הוא בעט באדמה והמריא לאוויר.
הרוח נשבה בשיערו, והוא נמלא חדווה עצומה. לפתע קלט עד כמה התגעגע לקווידיץ' – התחושה המשכרת של התעופה, האוויר הצח, והריכוז רק במה שקורה על המגרש. ולא רק זה – הוא גם התגעגע לתפקיד שלו. בחודשים האחרונים של השנה המתח שלו היה גדול כל כך, שהוא שאב את הכיף מכל דבר, גם מזה. אבל עכשיו הוא נזכר עד כמה הוא אוהב קווידיץ', ועד כמה זה היה חסר לו בזמן החופש.
מבחנם של החובטים היה זהה לשנה שעברה – הם התחלקו לשתי קבוצות, ומטרתם הייתה להגן על דחלילי הקש שייצגו שחקני אחרים מהקבוצה שלהם, ובאותו הזמן, לנטרל שחקנים אחרים. כדי להגדיל את רמת הקושי, לא היו רק שני מרביצנים, אלא שישה.
אלבוס איתר מיד מרביצן שהתקרב אל אחד הדחלילים, ובאותו הזמן ראה שחקן מתקרב מהצד השני. הוא דחק במטאטא שלו, טס קדימה וחבט בכל כוחו. המרביצן עף לכיוון השחקן, אבל לא מספיק קרוב כדי לפגוע בו. השחקן העיף באלבוס מבט זועף. זה היה אמט אורסטון. הוא היה תלמיד מהשנה הרביעית, בחור מגודל שתמיד דיבר בצורה מגעילה על מוגלגים ובני מוגלגים. אלבוס לא חיבב אותו בכלל, והוא הצטער שהמרביצן לא פגע בו.
אחרי כמה דקות איתר עוד מרביצן, אבל הפעם בא מזווית אחרת, מה שאפשר לו לחבוט בקו ישר יותר. המרביצן חלף ליד אחד השחקנים הבוגרים משנה שעברה, והפעם פגע. הוא הסתחרר במקום במשך כדקה לפני שהצליח לעצור. השחקן נעץ באלבוס מבט שטני, ואלבוס חייך בתגובה.
הוא ראה את סווניה מעיפה את המרביצן השני על אחד מהשחקנים האחרים ונמלא סיפוק מחודש מכך שיכולות המשחק של תלמידי השנה הראשונה משתוות לאלה של הבוגרים.
כשנשמעה שריקת הסיום ירד מהמטאטא, והוא, ריצ'רד וצ'ריטי התחילו ללכת לכיוון הטירה.
"אתם חושבים שעברנו?" אמר ריצ'רד.
אלבוס נשך את שפתו. "אני מקווה. כלומר, אין סיבה שלא, נכון?"
"אסור לנו להיות שאננים מדי", אמר ריצ'רד, אך כעבור רגע הוסיף, "כן, אבל אין סיבה. היינו מהטובים שם".
"גם השחקנים האחרים היו טובים. לפחות אלה משנה שעברה".
"כן, אבל לפחות אנחנו יודעים שבטוח נתקבל בתור שחקנים מחליפים. אני חייב לשחק, לפחות פעם אחת. אני מוכן לדחוף את ג'ורדן בו מהמדרגות כדי לעשות את זה".
אלבוס גיחך. "אני חושב שאפילו זה לא ימנע ממנו לשחק".
"איפה סקורפיו?" אמרה צ'ריטי.
הם הביטו בה ואז זה בזה, מופתעים. סקורפיו אמר שיבוא ויצפה בהם אחרי שידבר עם פרופסור לונגבוטום, אבל הם לא ראו אותו ליד המגרש.
היה להם עוד שיעור אחר כך, אז לא היה להם זמן לחפש אותו. הוא לא היה בשיעור, וגם לא בשיעור שאחרי זה. כשהגיע הזמן לארוחת הערב אלבוס כבר ממש דאג. הוא התחיל לראות כל מיני חזיונות של סקורפיו, נעול באיזה ארון בגלל מתיחה אכזרית של חבורת הגריפינטרולים, או אולי – אוי, אלוהים, האם אוכל המוות חטף אותו?
אולם אז הם הגיעו לאולם הגדול וראו אותו יושב ליד השולחן לבדו, אוכל מרק עגבניות. הם התיישבו לידו. ריצ'רד החטיף לו כאפה בעורף.
"אאוץ'!" סקורפיו מחה. "בשביל מה זה היה?"
"לאן נעלמת? אלבוס לא הפסיק לבכות על זה שהוא דואג לך".
אלבוס מזג צלי בשר אל צלחתו. "סתום, גם אתה דאגת לו".
"זה מתוק מצדכם מאוד", אמר סקורפי, משועשע מעט, "אבל אין מה לדאוג. לא הרגשתי טוב כל כך, אז הלכתי למרפאה ומדאם פומפרי נתנה לי משהו נגד שפעת. אני מרגיש טוב יותר עכשיו".
"אז למה לא באת לשיעור?" שאל אלבוס.
"עדיין כאב לי הראש, ולשמוע את פרופסור בינס מדבר על מלחמת הגובלינים כנראה היה מחמיר את זה. אז שכבתי קצת ואז באתי לפה".
אם השלושה היו מכירים אותו קצת פחות, הם כנראה היו מאמינים לו. אבל הם היו חברים טובים כבר שנה, וידעו לזהות מתי סקורפיו משקר. אלבוס בחן אותו במשך זמן רב, ואז הביט אל ריצ'רד וצ'ריטי בשאלה. ריצ'רד משך בכתפיו כאומר 'לא יודע', וצ'ריטי עשתה תנועה קלה עם הראש. אלבוס הבין למה הם מתכוונים. סקורפיו לא היה מהאנשים שמשתפים אנשים אחרים ברגשותיהם, וללחוץ עליו לא יעזור. אם הוא ישתף אותם, זה חייב לבוא ממנו.
אבל היה קשה לא ללחוץ עליו כשהוא התנהג בצורה... מוזרה כל כך. בימים הבאים הוא נראה חיוור ומוטרד, ואלבוס לא שמע את נשימותיו השקטות בלילות – מה שגרם לו לחשוד שהוא לא ישן. שלושה ימים אחרי הבחינות לקבוצת הקווידיץ', אלבוס התעורר בבוקר וגילה את סקורפיו שוכב על מיטתו עם הווילון מוסט, בוהה באוויר.
אלבוס התחבט בינו לבין עצמו האם כדאי שישאל אותו מה קרה, ולבסוף נשבר. "אתה בסדר?"
"מה?" סקורפיו קפץ. "אה, כן, אני בסדר".
"אתה נראה כמו באנשי".
"תודה רבה לך".
אלבוס הזדקף לישיבה. "ישנת בכלל?"
"לא".
"מה קרה?"
"היו לי סיוטים. לא הצלחתי לישון".
אלבוס הזדהה עם הקושי הזה. "יש לזה סיבה מסוימת? כאילו, קרה משהו?"
סקורפיו לא ענה במשך הרבה מאוד זמן. פניו לא הסגירו שום רמז לגבי מה שהרגיש באותו הרגע.
לבסוף אמר, "אני חושב שאני פשוט לחוץ מהשנה הזאת. גם לא היה לי ממש זמן לנוח. היה מאוד מעייף להיות עם ההורים שלי במשך הקיץ הזה".
"הם כועסים עליך?" שאל אלבוס.
סקורפיו התיישב. "לא, הם פשוט... אנשים קשים. לפעמים. אבל עזוב, זה לא משנה. בוא נלך לאכול ארוחת בוקר".
"אתה תצליח לתפקד אחרי לילה בלי שינה?"
"אני אהיה בסדר. אני רק צריך לשמוע את ריצ'רד אומר משהו טיפשי, והרצון להתווכח כבר יעיר אותי". הוא חייך קלות, אבל זה לא היה חיוך משכנע.
אלבוס החליט להניח לו. הוא לא יכול להכריח אותו לספר לו מה קרה.
ובכל זאת, כשהלכו לארוחת הבוקר ביחד, נמלא תסכול. זה החודש הראשון של הלימודים, והשנה רק התחילה, אז למה, בשם הפרעושים בזקנו של מרלין, הכול חייב להיות מלא כל כך בדרמה?
YOU ARE READING
מתעוררים לחיים - פאנפיקים
Fanfictionפאנפיקים (ספרות מעריצים) נועדו לתת למעריצים להמשיך את הערצתם והערכתם ליצירה בדיונית כלשהי ואת אהבתן כלפי הדמויות של אותה יצירה. בפאנפיקים שאכתוב כאן אעשה בדיוק את זה. למה? כי למה לא.