מתעוררים לחיים - פאנפיקים

הארי פוטר והילד המקלל - פרק 15 - צלקת הברק

אלבוס התעורר ומיד התעטש. העיטוש היה עוצמתי כל כך שהוא סילק את שאריות השינה שעוד דבקו בו. הוא התרומם לישיבה. היה לו חם מאוד, אבל הוא רעד. הוא התעטף בשמיכה שלו וירד במדרגות.
השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת. אף אחד לא היה בסלון מלבד החתול של סבא וסבתא, רודולפו, שנמנם על מסעד הספה. אלבוס התיישב מול האח הקרה, אך מיד קם. מאורעות יום האתמול הציפו אותו בזה אחר זה. והוא הרגיש שהוא לא מסוגל להישאר בתוך הבית. הוא הלך בחזרה לחדר שבו ישן – רק כשחזר קלט שגם ג'יימס ולילי ישנו שם, במיטות לידו. הוא פתח את המזוודה שלו, הוציא את בגדיו החמים ביותר והתלבש בשקט. כשהרים את צעיפו גילה מתחתיו את המראה שצ'ריטי נתנה לו לחג המולד.
לפתע נתקף אליה געגועים עצומים – ולא רק אליה, אלא גם לריצ'רד ולסקורפיו, ולסווניה ולג'ורדן בו ולפרופסור איוונסון ולכל הסלית'רינים האחרים. הוא ידע שמשפחתו אוהבת אותו, ורובם תמכו בו, אבל האנשים שהיו באותו הבית כמוהו חוו תחושה שהייתה ייחודית רק להם – האחדות של האנשים שמרגישים דחויים על ידי כל השאר. למרות שעדיין היו סלית'רינים שקראו לו "גריפינדורי מסתנן", רובם כבר הניחו לו. אולי זה היה בגלל שהוא הרוויח לבית שלו כל כך הרבה נקודות, ואולי בגלל שהם ראו שהוא לא באמת גריפינדורי, אלא סלית'ריני – עד הסוף.
אבל כרגע לא באמת התחשק לו לדבר איתם. התחשק לו להיות עם החברים שלו. הוא לבש את הצעיף ואת המעיל שלו, ירד במדרגות ויצא מהבית.
העולם בחוץ היה לבן ושקט. אלבוס צעד החוצה והתחיל ללכת בשלג. הוא הלך עד שהמחילה הייתה רחוקה ממנו, ושיחים ועצים הקיפו אותו. רק אז קירב את המראה אל פניו ולחש, "צ'ריטי".
עברו כמה שניות. לא קרה כלום. אלבוס לחש שוב, "צ'ריטי!"
פני המראה התעמעמו לרגע, ואז החלו להופיע תווי פנים, ופניה של צ'ריטי הופיעו במראה.
ליבו של אלבוס הואר. "צ'ריטי, שלום!"
"שלום", אמרה. שיערה היה סתור ועיניה טרוטות. היא נראתה מעט מבולבלת.
"הערתי אותך?" שאל, נמלא חרטה פתאום.
"כן".
הם שתקו במשך כמה רגעים, ואז היא אמרה, כאילו רק עכשיו נזכרה בכך, "האף שלך אדום".
"כן, אני חושב שאני חולה. שכבתי אתמול בשלג".
"אה. זה כיף".
"כן".
אלבוס נע במקומו בחוסר נוחות. הוא רצה לספר לה על מה שקרה, אבל זה הביך אותו. הסיפור כולו גרם לו לרצות להתחבא מתחת לשמיכה ולא לצאת לעולם. מצד שני, הוא יהיה חייב לספר להם מתישהו.
"דיברתי עם רוז".
"אה. ו-?"
גוש עלה בגרונו. "היא אמרה שהיא לא רוצה שנהיה חברים יותר".
מתבונן מבחוץ היה חושב שחוסר ההבעה על פניה של צ'ריטי רמז שלא אכפת לה ממה שאמר, אך מי שהכיר אותה היה יכול לזהות את ההתכווצות הקלה בזוויות פיה ואת המבט שהופיע בעיניה, שרימזו על כך שאכפת לה מאוד ממה שנאמר.
היא שתקה במשך הרבה זמן, ואלבוס כבר חשב שנרדמה עם עיניים פקוחות, אבל אז אמרה, "אני מצטערת שרוז לא רוצה להיות חברה שלך. היא בטח ילדה ממש בודדה".
הוא לא ממש הבין למה התכוונה במשפט האחרון הזה, אבל זה בכל זאת נגע לליבו. "אה, תודה, צ'ריטי".
היא הישירה אליו מבט, עיניה גדולות ורציניות. "אנחנו חברים שלך, אלבוס".
זה היה הדבר הכי מלא כוונה שאמרה אי פעם. אלבוס הרגיש שגרונו נחנק, אבל הפעם מסיבה אחרת. הוא חייך קצת. "תודה".
צ'ריטי הראתה לו את הגרסה שלה לחיוך – זוויות הפה קצת מורמות, העיניים זורחות. אחר כך אמרה, "אני עייפה".
"כן, סליחה. את בבית של ריצ'רד?"
"כן".
"איך ההורים שלו?"
"אמא שלו כל הזמן מדברת איתי ביפנית, ואני לא זוכרת כמעט כלום מלימודי היפנית שלי. אבל זה בסדר".
"אה", אמר, מבולבל, "רגע, את יודעת לדבר יפנית?"
"כן. טוב, אני הולכת לישון. להתראות, אלבוס".
פניה נעלמו מהמראה. פניו של אלבוס נשקפו לו – אדומות, לוהטות מחום, וקצת מחייכות.

חופשת חג המולד חלפה במהירות. כשאמו של אלבוס גילתה שיצא לטיול בשלג יום אחרי שהתקרר, היא תקפה אותו בשמיכות, תה עם דבש ונאומים על חוסר אחריות. הוא בילה את שארית החופש שלו בבית, מכין שיעורים או קורא ומביט בערגה מחוץ לחלון אל ג'יימס ולילי, שבנו מבצרים, עשו מלחמות כדורי שלג ואכלו שלג עם סירופ פטל. הוא התגעגע לחבריו, והשתוקק לחזור כבר לבית הספר. אבל היה בו גם חלק שפחד. הוא פחד מהחזרה לבית הספר, ביום שבו יראה את רוז עם חבריה. הוא כבר גמר בליבו שלא יטרח אפילו לנסות לדבר איתה – הוא לא עומד להמשיך להביך את עצמו. אבל הוא כן דאג לגבי האפשרות שמרוב רגשות סותרים הוא יעשה משהו טיפשי כמו להרביץ לה, להטיל עליה קללה, או הגרוע מכל, לבכות.
האפשרות האחרונה הטרידה אותו כל כך שהוא התקשה לישון בלילה. אבל ביום האחרון של החופשה, קרה משהו – משהו שהסיח את דעתו מהמחשבות על רוז. כשירד באותו יום והתיישב ליד השולחן, אמו ואביו היו שקועים בוויכוח במטבח.
"-לא סיבה להיכנס לפאניקה. מדובר באסירים נמלטים שזמנם עבר. אין להם כוח או תומכים".
"הארי, אני לא נכנסת לפאניקה. אני בסך הכול חושבת שאתם צריכים לקחת את זה יותר ברצינות".
"ג'יני, אנחנו לוקחים את זה ברצינות. זה כנראה יהיה העניין הראשון שנדבר עליו בפגישה מחר. אבל אני פשוט לא רוצה שתהפכי את זה ליותר ממה שזה. אין שום סיבה שהם יבואו לחפש אותי".
"אני לא דואגת רק לך, אני דואגת גם לילדים. הם בהוגוורטס, מי יגן עליהם?"
"יקירה, אני חושב שכרגע אמרת את זה בעצמך. הם בהוגוורטס, המקום הבטוח ביותר בעולם אחרי גרינגוטס. הם תחת ההגנה של פרופסור מקגונגל ועוד קוסמים ומכשפות מיומנים".
"אנחנו היינו תחת ההגנה של פרופסור דמבלדור, הארי, וזה עדיין לא עזר לנו".
"ג'יני-"-
ג'יני נכנסה לחדר האוכל, נושאת קערה גדולה של דייסה ונראית עצבנית. הארי נכנס אחריה, בידיו מגש ועליו ערמת טוסטים. כשהבחינו באלבוס שניהם קפאו. הוא הביט בהם בהבעה שלווה שקיווה שהסתירה את האימה שחש באותו הרגע.
"אל!" אמר אבא. הוא נראה כמי שנתפס בשעת מעשה. "בוקר טוב. איך ישנת?"
"טוב מאוד, תודה", אמר אלבוס, "אז מי בא להרוג אותנו?"
ג'יני הסתובבה ונעצה בהארי מבט רושף. לאחר מכן הניחה את הקערה על השולחן והתיישבה ליד אלבוס.
"אף אחד לא בא להרוג אתכם. אני חוששת ששמעת רק חלק מהשיחה, אז לא הבנת את כל מה שאמרנו".
"הבנתי את החלק שבו אמרת שאין מי שיגן עלינו. אני לא טיפש".
"לא אמרתי שאתה טיפש, רק אמרתי שאתה לא יודע את כל הסיפור, אז אני לא רוצה שתפחד רק מהחלק הבודד ששמעת".
"לפחד?" שאל ג'יימס, שבדיוק ירד במדרגות. "למה שהוא יפחד? אמא, את מספרת לאל סיפורים מפחידים בלעדיי?"
ג'יני והארי החליפו מבט ונאנחו כאחד.
"טוב", אמר אבא, "נראה לי שעדיף שתשבו. זה עומד להיות ארוך".
"הארי, אנחנו לא יכולים ל-" מחתה אמא.
"ג'יני, אנחנו היינו במקום שלהם. המבוגרים בחיים שלנו אף פעם לא חלקו איתנו מידע בטענה שאנחנו צעירים מכדי להבין. יכול להיות שבאמת היינו צעירים מדי, אבל זה לא עצר אותנו מלהשיג את המידע. זה רק גרם לכך שהמידע שקיבלנו היה נכון בצורה חלקית או לא שלמה. אני מעדיף שזה לא יהיה המקרה עם הילדים שלנו. אני חושב שהם מספיק גדולים כדי להבין". הוא פנה אליהם. "הדבר היחיד שאתם מוכרחים להבטיח לי, הוא שלא תספרו דבר מזה ללילי. אני חושב שהיא עדיין צעירה מדי מכדי לעכל את כל זה. כשתהיה בשנה הראשונה שלה בהוגוורטס, אספר לה. אתם מבטיחים?"
ג'יימס ואלבוס הנהנו נמרצות. הארי פנה אל ג'יני. "את מסכימה, יקירה?"
אמא שתקה לכמה שניות ולבסוף הנהנה, אבל היא לא נראתה מאושרת מהעניין.
ג'יימס התיישב ליד השולחן. אבא התיישב לידו ושילב את ידיו.
"ילדים", אמר, "מישהו מכם יודע מה זה אוכלי מוות?"
הייתה דממה. אלבוס וג'יימס הביטו זה בזה ונענעו בראשיהם לשלילה.
"בזמן שתי המלחמות שהתרחשו בשנים האחרונות, היו שני צדדים. היה צד של קוסמים ומכשפות שחשבו שמוגלגים ובני מוגלגים הם נחותים ושטהורי הדם צריכים לשלוט, והיו קוסמים ומכשפות שטענו שזה לא צריך להיות ככה. האדם שהוביל את הצד האחר, הצד האפל, היה קוסם בשם לורד וולדמורט".
צמרמורת בלתי נשלטת עבר באלבוס. הוא התעטף בסוודר שלו, אבל התחושה לא עברה.
הארי המשיך. "ללורד וולדמורט היו עוקבים רבים. חלקם היו תחת ההשפעה של קללת אימפריוס, קללה שבעזרתה אפשר לשלוט בבן אדם שאתה מטיל עליו את הלחש. אבל היו אנשים רבים שהלכו בעקבותיו בלי שום לחשים. הם תמכו בו כי הם העריצו אותו וכי האמינו בדעות המעוותות שלו".
הארי שתק במשך כמה דקות. נראה היה שהוא נאבק בינו לבין עצמו. לבסוף אמר, "יש משהו שמעולם לא סיפרתי לכם. רציתי לחכות עד שתהיו גדולים יותר. אני הייתי צריך להתמודד עם הרבה דברים שהיה לי קשה לעכל בגילכם, ורציתי להעניק לכם ילדות קלה יותר. אבל עכשיו אני... לא יודע. אני נזכר בתקופה ההיא. אחד הדברים שהיו לי הכי קשים היה זה שהמבוגרים מסביבי לא סיפרו לי דברים והתייחסו אליי כמו אל ילד קטן. אני רוצה שזה יהיה שונה איתכם".
הוא לקח נשימה עמוקה. אלבוס כמעט לא היה מסוגל לעמוד במתח, ואז הוא המשיך.
"בתקופה של המלחמה הראשונה נגד וולדמורט, הייתה נבואה. הנבואה הזו חזתה שיהיה מישהו שיוכל להביס את לורד וולדמורט. האדם הזה היה אני".
שקט מוחלט שרר במטבח. רק קולו של הארי נשמע.
"באותה תקופה, ההורים שלי היו במסדר שפעל נגד וולדמורט והכוחות שלו. הם היו מוגנים על ידי קסם. אבל אז אחד מהחברים שלהם בגד בהם, והמיקום שלהם התגלה. לורד וולדמורט פרץ לבית שלהם ו... הוא הרג את שניהם. ואז הוא ניסה להרוג גם אותי. אבל הוא לא הצליח".
הילדים פערו פה והביטו זה בזה.
"למה?" שאלה ג'יימס.
פניו של הארי נמלאו כאב ורוך. "בזכות אמי. אמא שלי הטילה את עצמה בפני וולדמורט והתחננה שלא יהרוג אותי. האהבה חסרת הגבולות שלה כלפיי הייתה חזקה יותר מהקסם האפל והמרושע של וולדמורט. הוא לא ידע מה זאת אהבה, והוא לא ידע שאי אפשר להשחית אותה. כשהוא ניסה לשלוח בי את הקללה ההורגת, היא חזרה אליו. הוא לא מת – לורד וולדמורט התעסק בקסמים אפלים שעזרו לו להישאר בחיים. אבל הוא הפך לצל של עצמו, וברח. פרופסור דמבלדור, המנהל של הגוורטס באותו הזמן והאויב הגדול ביותר של וולדמורט, לקח אותי ושם אותי אצל הדודים המוגלגים שלי. גדלתי אצלם במשך כמעט אחת עשרה שנים ללא מודעות לעולם הקוסמים. זו הסיבה שאני יודע כל כך הרבה על עולם המוגלגים, וזו הסיבה שלעולם לא אראה אותם כנחותים – גם אם הדודים שלי עצמם היו אכזריים מאוד, ולא הראו לי שום טיפת אהבה".
אלבוס רעד, אבל לא מפחד – אלא מדאגה לאביו. הוא ידע שכל הדברים הללו קרו מזמן, אבל לא היו מסוגל לסלק מראשו את החיזיון של התינוק הזה, שגדל להיות ילד בודד וחסר אהבה.
הארי המשיך. "בסופו של דבר הגיע הזמן שלי ללכת להוגוורטס, שם פגשתי את רון והרמיוני, שהפכו לחברים הכי טובים שלי. במהלך השנים שלי בהוגוורטס יצא לי לפגוש את וולדמורט כמה פעמים. הוא התחיל לתכנן את החזרה שלו, ובשנה הרביעית שלי הוא הצליח לחטוף אותי ועוד תלמיד בעזרת אחד מהמאמינים שלו. הוא השתמש בי כדי לחזור לחיים. את התלמיד השני הוא הרג".
"מי זה היה?" שאל אלבוס. הוא לא ידע למה אכפת לו, אבל היה לו חשוב לדעת.
אביו הביט בו במבט רציני. "סדריק דיגורי. אני חושב שקרובת משפחה שלו לומדת בהוגוורטס. סדריק היה הקורבן הראשון של הצד שלנו במלחמה שפרצה. בשנה החמישית שלי, אף אחד לא האמין לכך שלורד וולדמורט חזר. כולם חשבו שאני משקר, ובאותו הזמן הגיעה להוגוורטס עובדת של משרד הקסמים, פרופסור אמברידג'. היא השליטה פחד בהוגוורטס ושמה אותי בתור מטרה. זו הייתה שנה קשה, ובקרב נגד התומכים של וולדמורט, איבדתי את סיריוס – הסנדק שלי שהיה לי לדמות אב. אך לאחר הקרב הזה התגלה סוף סוף לעולם שלורד וולדמורט אכן חזר, עם הרבה תומכים ומאמינים. השנה השישית שלי הייתה שנה מלאת פחד ואובדן. אנשים רבים איבדו את בני המשפחה שלהם, ואפילו בהוגוורטס כבר לא הרגשנו בטוחים. והייתה לנו סיבה, כי אחד התלמידים בהוגוורטס פעל מאחורי גבינו ויצר קשר עם אוכלי המוות. הוא היה רק ילד, ולא ידע מה הוא עושה, אבל מעשיו גרמו לכך שאוכלי המוות פרצו להוגוורטס והרגו את דמבלדור, הבן אדם שתמיד גרם לי להרגיש שהכול יסתיים בטוב. בעצם, לא היו אלה כל אוכלי המוות. המורה שלי לשיקויים עשה את זה. פרופסור סוורוס סנייפ".
"סוורוס?" קרא אלבוס. הוא התקשה להאמין. "אבל- אבל- השם השני שלי הוא סוורוס!"
"נכון, ומסיבה", אמר הארי, "אתה מבין, סוורוס היה סוכן כפול. כולנו חשבנו שהוא היה סוכן של וולדמורט, אבל הוא בעצם ריגל בשביל דמבלדור במשך כל הזמן הזה. הם תכננו שסנייפ ירצח את דמבלדור – שגסס ועמד למות בכל מקרה - כדי להבטיח שוולדמורט יאמין שאכן עבד בשבילו. בסופו של דבר, וולדמורט גילה את הסוד של סוורוס, והוא הרג אותו. אבל באותו הזמן לא ידענו את זה, והיינו בייאוש תהומי. רון, הרמיוני ואני עזבנו את בית הספר וחיפשנו דרכים להקטין את הכוח של וולדמורט. היו דרכים, אבל היה קשה מאוד להגיע אליהן, ואיבדנו חברים רבים לאורך הדרך. היינו במנוסה במשך חודשים מפני וולדמורט ואוכלי המוות שלו, שהיו בכל מקום. הקרב האחרון התרחש בהוגוורטס, ושם איבדנו את רמוס וטונקס, ההורים של טדי, ואת פרד, הדוד שלכם. בסוף הקרב, הצלחנו להעלים את מקור הכוח האחרון של וולדמורט. הוא הטיל עליי את הקללה ההורגת, ובאותו הזמן הטלתי עליו לחש שפורק את האויב מנשקו. הקללה ההורגת חזרה אליו, בדיוק כמו בפעם הראשונה, והוא מת. הפעם לתמיד".
הייתה שתיקה ארוכה. אלבוס הביט באחיו. הוא נראה המום בדיוק כמוהו, אבל הוא לא היה בטוח האם הוא מרגיש את אותה מידת הזוועה שהוא מרגיש.
"ואוכלי המוות?" שאל לבסוף.
הארי חבט במצחו בכף ידו. "כמובן! אוכלי המוות. שכחתי למה בכלל התחלתי את הסיפור הזה מלכתחילה. אחרי המלחמה רוב אוכלי המוות ניסו להימלט. משרד הקסמים התחיל במרדף אחריהם, וכשהצטרפתי למשרד הקסמים בתפקיד הילאי, גם אני הצטרפתי. הצלחנו לתפוס את רוב אוכלי המוות ולשים אותם באזקבאן. אבל בשנים האחרונות קמה תנועה חדשה בשם 'התנועה לקוסמות ליברלית'. זו תנועה של קוסמים ומכשפות שרוצים לפעול נגד הערכים ה... מיושנים יותר של עולם הקוסמים ולשפר את החברה שלנו. אחת מהטענות שלהן היא שהיחס שאסירים מקבלים באזקבאן הוא מחפיר, ושגם לאנשים הנוראיים ביותר לא מגיע לחיות ליד הסוהרסנים. הם רוצים לסלק את הסוהרסנים ולשפר את תנאי המחייה. אבל לפני כמה ימים הם הלכו רחוק מדי. קבוצה גדולה מהם הסתננה לאזקבאן. הם הצליחו להתגנב על פני הסוהרסנים ולהגיע לתאים שבאופן בלתי מורגש – איש לא יודע איך. כשהגיעו למקום מרכזי בבית הכלא, הם התחילו להטיל לחש פטרונוס על הסוהרסנים שהיו שם – זה הלחש היחיד שמצליח להרחיק את הסוהרסנים. עכשיו, אני לא יודע מה הייתה התכנית שלהם. לגרש את כל הסוהרסנים בכוחות עצמם נשמע מופרך ומטורף. אבל אנחנו חושדים שמדובר בקבוצה קיצונית של אנשים שלא חשבו בהיגיון ופעלו בכוחות עצמם, ללא קשר לשאר התנועה. בסופו של דבר הסוהרסנים הצליחו להביס אותם, ו...טיפלו בהם".
"ט-טיפלו בהם?" פלט ג'יימס, חיוור, "מה זה אומר?"
אביו נראה קודר. "העונש החמור ביותר שאפשר לתת לבן אדם הוא נשיקה על ידי סוהרסן. הסוהרסן מצמיד את פיו אל שלך ושואב את הנשמה שלך. אחר כך אתה נשאר רק קליפה ריקה של מי שהיית. אני חושש שזה הטיפול שקבוצת המורדים המסכנה הזאת קיבלה. אבל התכנית שלהם לא רק נכשלה, אלא גם יצאה מכל שליטה. במהלך כל המהומה, חלק מהאסירים ניצלו את ההזדמנות ונמלטו מהכלא. חלק גדול מהם היו אוכלי מוות. וזה מוביל אותנו לנקודה הזאת. אמא שלכם ואני דיברנו על הבריחה הזאת. בגלל העבר שלי, היא חושבת שהאסירים האלו יבואו להתנקם בי".
אלבוס הרגיש שכל הדם מתנקז מפניו. "ובנו".
הארי כנראה הבחין בפאניקה שלהם, כי הוא מיד רכן קדימה ואסף את הידיים שלהם בידיו. "הביטו בי", אמר בקול שקט, "היי, אל. הבט בי. אני יודע שכל זה נשמע מפחיד. זה היה סיפור ארוך עם הרבה חלקים עצובים ואפלים. אני בטוח שהיה קשה לכם לשמוע את זה. אבל לא סיפרתי לכם על הרגעים הטובים שהיו לי – חג המולד בטירה, השיעורים, לבלות את השנים עם החברים הכי טובים שלי. ואני בטוח שזה ככה גם בשבילכם. החיים הם שילוב מוזר של עצב, כאב ופחד, לצד אהבה, שמחה ותעוזה. מלבד זאת, הסיפור שלכם והסיפור שלי הוא לא אותו הדבר. לורד וולדמורט מת, ובלעדיו, התומכים שלו הם כלום. בית הספר מוגן היום יותר מאי פעם, ומשרד הקסמים כולו במצוד בעקבות אוכלי המוות האלו. הם לא עומדים לפגוע בשערה מראשכם, וגם לא מראשי. אני אוודא את זה. אתם מבינים אותי?"
ג'יימס הנהן, אבל אלבוס לא הצליח לגרום לעצמו לזוז. הוא פחד מדי. אביו כנראה שם לב לזה, כי הוא הידק את אחיזתו בידו ואמר בטון רך, "אתה בוטח בי?"
אלבוס הרים את מבטו. הארי הביט בו - שיער שחור פרוע, עיניים ירוקות, צלקת ברק. אבל עכשיו הוא הביט בצלקת הזאת וידע מה המשמעות שלה. זו מזכרת מהפעם שבה אבא התמודד עם המכשף האפל ביותר בכל הזמנים, וניצח.
הוא נשך את שפתיו והנהן לאט, ואז חיבק את אביו. הארי חיבק אותו ביד אחת ומשך את ג'יימס לחיבוק ביד השנייה. גם ג'יני הצטרפה, ידיה עוטפות את שניהם. אלבוס הרגיש פחד, אבל גם גאווה. סוף סוף הבין את מקור הלחישות והמלמולים שעקבו אחרי אביו לכל מקום, וכשחשב על זה לעומק, גם אחריו. אביו היה גיבור. ועכשיו גם הוא חייב להראות אומץ, ולא להראות עד כמה כל הסיפור הזה הפחיד אותי, וגם לא לפחד מהבריונים בהוגוורטס, או מהאנשים שפגעו בו, או מהמחשבה לראות את רוז ולדעת שהם לא חברים יותר. הוא ידמיין שהם סוהרסנים, אוכלי מוות, לורדים אפלים, ולא יראה שום פחד.