מתעוררים לחיים - פאנפיקים

הארי פוטר והילד המקלל - פרק 21 - הנפילה

אלבוס התעורר בבת אחת והביט סביבו, מבולבל. הוא עמד בשורה לפני הדלתות שהובילו מהמלתחות למגרש הקווידיץ'.
לקח לו רגע להפנים את מלוא גודל הזוועה של מה שקרה.
אלוהים. הוא נרדם עכשיו?
"מלקולם", סינן, "אני צריך שתחטיף לי סטירה".
מלקולם בהה בו בחזרה. "מה? אתה צוחק עלי-?"
"אוי, שכח מזה!" אלבוס הרים את ידו וסטר לעצמו בכוח כזה שדמעות עלו בעיניו. הסטירה צרבה כמו כוויה, אבל לפחות הוא התעורר קצת.
מלקולם נרתע. "אחי! מה יש לך?"
הוא לא הגיב. הוא חייב להתעורר. זה המשחק האחרון שלהם, והוא לא יכול להיות זה שיכשיל את כולם. חוץ מזה, הוא גם צריך להיות בהיכון למקרה שמשהו אחר יקרה.
ידו נשלחה אוטומטית אל כיסו, איפה ששם את שרביטו. לאחרונה, נשא את שרביטו בכיסו לכל מקום שאליו הלך. הוא אפילו ישן איתו בלילה.
ברגע הבא הם כבר צעדו מבעד לדלתות אל המגרש. העשב נראה ירוק וחי, השמיים כחולים ומלאי עננים לבנים. היציעים היו מלאים בים של דגלים בצבעי ירוק כסף וכחול ברונזה. או לפחות, אלבוס חשב שאלו דגלים. עיניו דמעו ממאמציו להשאיר אותן פקוחות, והכול נראה מטושטש ומרוח.
הם הגיעו אל המגרש ועלו על המטאטאים. אלבוס בהה קדימה. הוא שמע את מדאם הוץ' מדברת, והוא שמע את הקהל שואג, אבל הוא לא באמת קלט מה הם אומרים. הכול נשמע מעומעם, כאילו הוא נמצא מתחת לפני הים. הוא דפק על אוזנו.
"פוטר, מה קורה איתך?!"
שאגתו של ג'ורדן הקפיצה אותו ממקומו, והוא קלט שכל חברי הקבוצה כבר המריאו והיו בדרכם למעלה. השריקה נשמעה, והוא פספס אותה.
הוא בעט באדמה בכוח והמריא בעקבות השאר. אלוהים, לא, לא, לא, בבקשה. זו השנייה הראשונה של המשחק, והוא כבר מפשל. הוא חייב להתרכז.
הוא איתר מרביצן שעמד לפגוע ברואו, טס קדימה וחבט בו בכל הכוח. המרביצן עף קצת קדימה ואז התייצב וטס לכיוון אחר. הוא לא חבט חזק מספיק. הוא הביט מסביב ואיתר את המרביצן השני עף לכיוונו של מלקולם. הפעם הצליח לחבוט כמו שצריך, והמרביצן עף רחוק ולא הצליח להתייצב מיד.
הוא הצליח לשמור על ריכוז במשך הדקות הבאות, אבל אז מרביצן פגע בידית המטאטא שלו, והוא כמעט נפל. הוא הזדקף והביט סביבו. אחד מהחובטים של רייבנקלו עבר על פניו, ובלי להעיף בו מבט חבט במרביצן שוב. הפעם כיוון אותו על רואו.
אלבוס דרבן את המטאטא שלו וטס קדימה. הוא הניף את המחבט וחבט במרביצן. שוב חבט חלש מדי, מה שאמנם עצר את המרביצן מלפגוע ברואו, אבל לא מנע ממנו לעוף אל אלבוס ולהתנגש בבטנו בכוח.
אלבוס הסתובב במקום ללא שליטה. לקחה לו דקה לפחות להפסיק להסתובב במקום ולהתיישר. המחכה מהמרביצן בערה, והכול הסתחרר סביבו. הוא הרגיש כאילו הוא עומד להקיא.
"אלבוס!" סווניה עפה ונעצרה לידו. "מה קורה איתך?"
"אני-" הוא הרגיש המילים מתבלבלות בפיו. הוא לא הצליח לגבש מחשבה שלמה. "-אני-לא-אני רק-"
"אתה חייב להתאפס על עצמך! גריפינדור כבר הבקיעו שער אחד!"
"מה?" הוא הזדקף, "גריפינדור? אבל אנחנו משחקים נגד רייבנקלו".
היא בהתה בו בחזרה. "לא אמרתי גריפינדור".
"תגידו לי, השתגעתם?!" צרח מלקולם, שעבר על פניהם עם הקואפל בידו, "תתחילו לשחק, אריקה כמעט עפה מהמטאטא שלה!"
במבט מוטרד אחרון לעברו, סווניה הסתובבה עפה לכיוון אחד מהמרביצנים. אלבוס הסתובב והביט אל לוח הנקודות. אכן, לרייבנקלו כבר הייתה נקודה. מתי הם הספיקו להבקיע? איך הם עברו את ג'ורדן בו? ואיך הוא פספס את זה?
זה עוד סיוט, אמר לעצמו, זה חייב להיות סיוט. אני אתעורר עוד מעט, אני-
לא! זה לא סיוט. זו המציאות, ואתה חייב להתעורר. הוא ציווה על המוח שלו להפסיק ונתן לעצמו עוד סטירה.
אוקי.
הוא עף לכיוון אחד המרביצנים וחבט אותו לעבר רודף מרייבנקלו שהצליח להשתלט על הקואפל. המרביצן לא פגע, אבל הרודף כן נאלץ להתחמק, מה שהעניק לאריקה הזדמנות לחטוף מידיו את הקואפל.
אלבוס הביט לעבר הקהל. היה נדמה לו שהוא שומע את סקורפיו וריצ'רד מעודדים אותו. אבל הוא הרי לא יכול לשמוע אותם מהמרחק הזה, נכון?
הוא בחן את היציעים, ואז קפא.
היה נדמה לו שהוא רואה משהו. ראייתו התחדדה לפתע בזמן שגופו נדרך. מישהו עמד בקהל והסתכל ישר אליו. מהמרחק הזה לא היה מסוגל לראות מי זה, אבל הוא היה יכול לזהות שהבן אדם מסתכל אך ורק עליו.
לא.
לא לא לאא לא לא-
בבקשה, לא, לא-
הוא הרגיש שהצל שולח ידיים שחורות ותופס אותו, מהדק את אצבעותיו סביב גרונו. הוא ראה את הדמות בולטת מבין הקהל כמו כתם של אפלה. הוא כאן. אוכל המוות כאן, והוא עומד ממש ליד סקורפיו וריצ'רד וג'יימס ורוז וכל שאר התלמידים והמורים. הוא יכול לקלל ולרצוח את כל מי שהוא רוצה, ואף אחד לא יודע, ואף אחד לא יכול לעצור את זה ו-
הוא שלח יד אל כיסו והוציא את שרביטו. הוא חיפש בזיכרונו נואשות את הלחש החדש שלמד. הוא לא הצליח להיזכר מהו ההיגוי המדויק, אבל לא היה זמן להיגויים מדויקים. הוא הרים את שרביטו וצרח את הלחש, מנופף בשרביטו בפראות, ואז –
להבה עלתה באוויר, והוא עף, הוא נפל, והכול השחיר ואז התבהר שוב, ידיים תפסו אותו והחולצה התהדקה סביב צווארו,, והוא הרגיש דשא דוקרני ואנשים מתאספים והכול השחיר שוב ו-


משהו הפריע לו. ניצוץ בתוך החשכה, רחש זעיר.
הוא ניסה להתעלם מהניצוץ ולהמשיך לישון, אבל בסוף זה נהיה מציק מדי. הוא פקח את עיניו. המקור להפרעה התברר כקרן שמש שחדרה מבעד לחלון והאירה על פניו.
לקח לו רגע לקלוט איפה הוא, ועוד רגע להיזכר במה שקרה. הוא עיכל את הכול לאט לאט. הוא במרפאה. הוא לבוש בפיג'מה. הוא מרגיש רענן יותר ממה שהרגיש בכל החודש האחרון.
ואז הוא נזכר במשחק, ובדמות הלא מוכרת שעמדה ביציע. עכשיו, כשחשב על כך שוב, הוא לא היה בטוח שבאמת ראה אותה. הכול היה מטושטש. הוא זכר שצעק לחש, ונפל מהמטאטא, ו...
זהו.
היו חלקיקי זיכרונות נוספים – הוא זכר ידיים רזות וחזקות שנשאו אותו למרפאה. הוא זכר ששתה משהו מגעיל שגרם לו לרצות להקיא. הוא זכר שאנשים אמרו את שמו כל הזמן, והוא רצה לענות להם, אבל היה עייף מכדי לדבר.
השעון הגדול צלצל. אלבוס האזין בתשומת לב, וכשהשעון סיים לצלצל כמעט נפלטה מפיו צווחת חרדה. השעה הייתה שתיים עשרה. הוא פספס את המשחק.
דלת המרפאה נפתחה, ומדאם פומפרי נכנסה.
"אה, אתה ער!" אמרה, "כבר חשבתי שתישן עוד יום".
הוא כמעט פחד לשמוע את התשובה, אבל בכל זאת שאל. "כמה זמן ישנתי?"
"קצת יותר מיומיים".
"יומיים?" הוא הרגיש שמוחו עומד לקרוס.
מדאם פומפרי נעצה בו מבט זועף. "כן, כן, יומיים. עם איך שהתשת את עצמך, אני מתפלאת שלא ישנת יותר מזה".
"איך-איך-למה אף אחד לא העיר אותי?" הוא משך בשיערותיו. הוא הרגיש שראשו מתחיל לכאוב.
"כי אני לא אפשרתי את זה, כמובן", היא השיבה, רוגזה הולך וגובר, "אתה היית במצב גופני ירוד מאוד, מר פוטר. היית זקוק למנוחה ארוכה".
"אני לא יכול לנוח!" הוא העיף את השמיכות הצידה. "יש מבחני סוף שנה עוד מעט! אני חייב להתכונן, אני-"
אולם הוא לא היה יכול להמשיך לפרט את תוכניותיו, כי באותו הרגע ראייתו נמלאה כתמים ירוקים, והוא כשל קדימה. למזלו, מדאם פומפרי הייתה זריזה, והיא זינקה קדימה ותפסה אותו.
"הו, לא, אתה לא". היא החזירה אותו למיטה, השכיבה אותו והידקה סביבו את השמיכה בכוח כזה שחשב שלא יצליח לזוז יותר אף פעם. "אתה נשאר כאן עד שאומר אחרת".
"אבל מדאם פומפרי, אני יכול לישון גם בחדר המעונות-"
"אני לא רוצה לשמוע ויכוחים, מר פוטר!" היא נעמדה במקומו ובחנה אותו לרגע ארוך. "התשת את עצמך כהוגן בחודשים האחרונים. הגוף שלך נמצא בתהליך של התאוששות. אני לא סומכת עליך שתישן כמו שצריך בחדר המעונות. אתה לא צריך ללמוד, אתה לא צריך להישאר ער עד מאוחר, ואתה בטח ובטח שלא צריך להתחיל להתרוצץ ברחבי הטירה ולהתאמן על לחשים. אתה צריך לנוח. האם זה ברור?"
אלבוס רצה להתווכח, אבל מבט נוקב ממדאם פומפרי הבהיר לו שזה חסר טעם. הוא שקע במקומו. "כן, מדאם פומפרי".
היא הנהנה. "טוב. עכשיו חכה פה, אני אביא לך משהו קטן לאכול".
הוא נשאר לשבת במקומו ותכנן את תכנית הבריחה שלו. אם יעמיד פנים שמצבו משתפר מהר, היא בטח גם תיתן לו לצאת מהר יותר, נכון?
אך מדאם פומפרי לא הייתה אישה שניתן לשטות בה בקלות כזאת. כשהעמיד פנים שהוא מרגיש טוב יותר, הכריזה שזה רק אומר שהמנוחה עובדת ושעליו להישאר שם עוד.
חבריו באו לבקר אותו אחר הצהריים. הם הביאו לו הרבה ממתקים, מה שכנראה נועד לרכך קצת את הבשורה המרה – הם הפסידו לרייבנקלו.
"הם הבקיעו רק שער אחד, אבל בזמן כל המהומה, המחפש של רייבנקלו תפס את הסניץ'", אמר סקורפיו, "הם ניצחו ממש אחרי שלקחו אותך".
"כן, אבל זה לא היה ניצחון טוב", הוסיף ריצ'רד, "אף אחד לא היה ממש שמח. אני חושב שהם היו מאוכזבים מזה שלא הייתה להם הזדמנות לנצח אותנו באופן הוגן יותר. רייבנקלואים – לך תבין".
צ'ריטי בחנה אותו. "אתה עצוב".
זו לא הייתה שאלה. אבל גם לא היה ממש צורך לשאול. אלבוס אפילו לא הסתיר את התחושה המרה שמילאה אותו.
הם הפסידו את הגביע. כל העבודה הקשה שלהם ירדה לטמיון, וזה באשמתו.
הוא קבר את פניו בשמיכה וסירב להסתכל עליהם. הוא לא היה מסוגל לשאת את מבטי האכזבה על פניהם.
"היי, אל תרגיש רע", אמר סקורפיו, "כנראה הייתם מפסידים בכל מקרה. הקבוצה של רייבנקלו מעולים באסטרטגיות".
אלבוס לא הרים את פניו מהשמיכה. "לא נכון. היינו מנצחים. אנחנו עובדים הכי קשה".
"נכון מאוד!" אמר ריצ'רד. הוא שתק לרגע ואז אמר, "תראה, אני יודע שאתה מרגיש חרא כרגע, אז אולי זה לא יעזור, אבל.... רוז שאלה לגביך".
אלבוס התרומם. הוא היה כל כך מופתע, שאפילו לא הפריע לו שיראו את סימני הדמעות על פניו. "באמת?"
"כן, היא באה אחרי המשחק ושאלה אותנו מה שלומך", אמר סקורפיו, "אמרנו לה שאנחנו לא יודעים. היא ביקשה שנבדוק שאתה בסדר".
אלבוס בהה קדימה. הוא לא ידע איך הוא מרגיש לגבי זה.
"בכל מקרה, כולם דואגים לך", אמר ריצ'רד, "ואנשים מהקבוצה לא מאשימים אותך, לפחות לא ממה ששמעתי. ואם אני אשמע אותם אומרים את זה, אני אחטיף להם מכות".
"למה אתה תמיד בוחר באלימות?" שאל סקורפיו.
"אלימות זו הדרך הכי מהירה להגיע לפשרה".
"זו כנראה תפישת העולם הכי מעוותת ששמעתי..."
אלבוס לא הצליח להתרכז בשיחתם. הוא בהה קדימה. הצל עדיין היה בתוך בית החזה שלו. הוא היה שקט יותר עכשיו, כאילו עשה את שלו.
ניצחת. הצלחת להשתלט עליי.
לפתע צ'ריטי שלחה את ידה קדימה ונגעה בידו, ואז מיד משכה אותה לאחור. כל בן אדם אחר היה מסיט את מבטו מהמבוכה, אבל היא פשוט המשיכה לבהות בו בעיניה הגדולות, המשונות.
והוא לא ידע למה, אבל משהו במחווה הפשוטה הזאת גרם לו לרצות לבכות.


אלבוס כבר התחיל לחשוב שמדאם פומפרי תשאיר אותו כלוא במרפאה עד סוף השנה, אבל יום למחרת העירה אותו ואמרה לו שהגיע הזמן ללכת.
הוא התרומם לאט, עדיין ממצמץ מהשינה. "ללכת לאן? רגע, אני יכול סוף סוף להשתחרר?"
"כן, מר פוטר", השיבה, "תאכל ותתלבש. יש לך עשר דקות, ואז אתה כבר צריך ללכת".
"למה?" שאל, מבולבל מעט. אחרי שלחצה עליו כל כך להישאר, היה מוזר לו שהיא דוחקת בו ללכת.
היא הניחה את מגש ארוחת הבוקר על השידה ליד מיטתו. "טוב, אני לא בטוחה האם זה נכון שאספר לך, אבל אני מניחה שאין ברירה אחרת. ובכן, צפויה לך שיחה עם המנהלת".
אלבוס הרגיש כאילו טבל באגם של מים קפואים. "המנהלת? למה?"
מדאם פומפרי נעצה בו מבט שגרם לו להרגיש טיפש. "למה אתה חושב?"
הוא שתק. לקח לו רגע נוסף להבין, וליבו שקע בקרבו. "בגלל שהשתמשתי בלחש".
"כן, ולא סתם לחש", אמר מדאם פומפרי, אולם אז היה נראה שהתחרטה על כך שדיברה. היא התעשתה ואמרה לו, "קדימה, תאכל ותתלבש. מהר!"
אלבוס התלבש, אבל הוא לא היה מסוגל לגעת באוכל. הוא הרגיש שהוא עומד להקיא. היה לו קשה להאמין שזה קורה.
הוא חשב שהוא צריך ללכת למשרד המנהלת לבד, וכבר התחיל להילחץ מהמסלול שיהיה עליו לעבור – הוא בכלל לא ידע איפה המשרד של המנהלת ואיך מגיעים לשם – אולם אז הדלת נפתחה וג'ורדן בו נכנס.
"אתה, אני רואה שאתה מוכן", אמר, "יופי, בוא נלך".
אלבוס הביט לעבר מדאם פומפרי. היא החוותה בידה תנועת גירוש. "קדימה, לך איתו. הוא ייקח אותך למשרד".
באין ברירה אחרת, אלבוס צעד בעקבות ג'ורדן.
היה מוזר לצעוד במסדרונות אחרי כל הזמן הזה במרפאה. הוא אמנם היה שם רק כמה ימים, ובחצי מהם הוא ישן, אבל הזמן שם נמתח כמו מסטיק.
הוא שם לב שחלק מהאנשים בוהים בו. הוא תיאר לעצמו שהוא עדיין נראה נורא, למרות כל שעות השינה שמדאם פומפרי הכריחה אותו לצבור.
הוא העיף מבט צדדי אל ג'ורדן, שהלך בדממה. לא היה ברור האם הוא כועס עליו, או שפשוט אין לו מה לומר.
בסופו של דבר אלבוס לא היה יכול לעמוד בזה יותר, והוא שבר את הדממה. "תגיד... אתה כועס עליי?"
ג'ורדן הביט לעברו. "על מה יש לי לכעוס?"
לזה אלבוס לא ציפה. "על מה שעשיתי. על זה שהרסתי את המשחק".
ג'ורדן חזר להביט קדימה. "אה, זה. לא, אני לא כועס עליך. אני כועס על ההפסד שלנו, ואני כועס על כל העבודה הקשה שירדה לטמיון, אבל עליך אני לא כועס".
אלבוס ידע שהוא מתגרה במזלו, אבל הוא בכל זאת המשיך לדבר. הוא פשוט לא הצליח להבין.
"אבל איך יכול להיות שאתה לא כועס עליי? אני הרסתי את המשחק. שיחקתי גרוע, ובסוף התחרפנתי לגמרי ו-" הוא נאלץ להפסיק לדבר, כי לפתע גרונו ניחר. הוא המשיך במאמץ. "בגללי הפסדנו. אני מצטער. אני כל כך מצטער-"
"אין לך על מה להצטער". ג'ורדן אמר בנחרצות. "כן, שיחקת גרוע, וכן, התחרפנת לקראת הסוף, אבל אתה לא אשם בזה שהפסדנו. אני הייתי צריך לשים שעובר עליך משהו. זה התפקיד שלי בתור הקפטן. הייתי צריך לראות שאתה לא כשיר לשחק. אבל הייתי עסוק מדי בחרא שלי מכדי לשים לב, ועכשיו הפסדנו. אז כן, אתה לא אשם בהפסד שלנו. אני אשם".
אלבוס הבין לפתע שהכעס האצור שהרגיש כל הזמן בג'ורדן – הכעס הקר שצינן את מילותיו – לא היה מופנה כלפי אלבוס. הוא כעס על עצמו.
"נתתי לעצמי להילחץ", אמר אלבוס לבסוף.
ג'ורדן הנהן ולא אמר דבר.
"אני... אני רציתי להצליח בהכול. רציתי להצליח בלימודים ובקווידיץ', וגם... להיות המצטיין. אבל לא הייתי צריך לשחק. אני מבין את זה עכשיו".
"טוב, כולנו עשינו טעויות". ג'ורדן תחב את ידיו לכיסיו. "זה קורה. אנשים עושים טעויות. אוליביה סקילר ואני עשינו טעות כשהתחלנו את מלחמת המתיחות. נתנו לכל מיני ריבים ישנים בינינו להשפיע על שיקול הדעת שלנו, וזה הוביל לזה שכל השחקנים קורקעו. בגללנו, אתם הייתם צריכים להתמודד עם אחריות די גדולה".
"אבל עמדנו בה". אמר אלבוס. הוא קצת נעלב.
ג'ורדן העיף בו מבט. "אני לא מתחרט על זה שזה קרה. אתם שחקנים טובים, ונהייתם ממש מבריקים עם כל האימונים. אבל הנסיבות לא היו אופטימליות. אני מקווה ששנה הבאה תהיה יותר רגועה".
אלבוס הרגיש שבועה קטנה של תקווה מתנפחת בתוכו. "רגע, אז זה אומר שנהיה בקבוצה שנה הבאה?"
"תצטרכו להיבחן שוב, כנראה, כי השחקנים הבוגרים ירצו לחזור", אמר ג'ורדן, "אבל סך הכול, כן – למה לא? הוכחתם שאתם ראויים להיות בקבוצה כמו כל אחד אחר".
זה אמנם לא היה בדיוק מבטיח, אבל אלבוס הרגיש שזה כן נותן לו קצת תקווה. ולמרות שחשש להרוס את הרגע, אמר, "אתה יודע, אתה המאמן הכי טוב שהיה לי".
ג'ורדן חייך חצי חיוך עוקצני. "אני המאמן היחיד שהיה לך, ושלא תנסה לרכך אותי עם מחמאות כדי להגדיל את הסיכויים שלך, אה?"
אלבוס חייך ולא אמר דבר.
ואז הם עצרו לפתע. הם ניצבו בפני דלת גבוהה וכבדה.
אלבוס הרגיש שליבו שוקע שוב.
חדר המנהלת.
ג'ורדן טפח על כתפו. "בהצלחה, פוטר. נסה לא למות שם".
פיו של אלבוס היה יבש כמו מדבר. "תודה".
אם היה לבד הוא היה משתהה לכמה רגעים ומנסה להרגיע את פעימות ליבו, אבל ג'ורדן עדיין עמד שם וחיכה שייכנס. לא הייתה לו ברירה. הוא דפק על הדלת והמתין.
"יבוא". נשמע קול מבפנים.
אלבוס בלע רוק בכוח.
אומץ.
כן, בטח. גיחך הצל.
אלבוס התעלם ממנו ופתח את הדלת.