numb

הקדמה

ליאו לא בכה כבר שלוש שנים.
הוא לא הרגיש שום רגש כבר חמש.
ליאו היה שבור, הנער היה רק ​​בן שתיים עשרה כשהבין שהוא לא שווה כלום, שחייו לא שווים לחיות.
עכשיו הוא בן שבע עשרה והוא יודע שהוא לא רוצה לחיות יותר.
הוא לא רצה לחיות, לא היה לו כוח להילחם יותר, הוא היה חלש, נפשית ופיזית, הייתה לו אנמיה וסחרחורות והמון כאבי ראש, והמוח שלו, הו המוח שלו היה כמו הגיהנום הפרטי שלו.
הוא בילה ככה את כל ימיו, לכוד בגיהינום האישי שלו, במחשבות שלו, לבד בחדר האפל שלו.

לליאו היה חבר אחד, ושניהם היו כרגע בשנה האחרונה שלהם בתיכון אבל לליאו לא יכל להיות אכפת פחות מבית הספר, הוא החמיץ כמעט שלושה ימים בשבוע בכל שבוע.
לא היה לו אכפת מכלום, לא היו לו תחביבים, שום דבר שהוא אהב, שום דבר שהוא התלהב ממנו, הוא היה חסר תחושה,ריקני, הוא היה כלום, והוא שנא את עצמו בגלל זה.
הוא הרגיש שהוא מאכזב את כולם סביבו, את ההורים שלו שדאגו לו, את דניאל, החבר הכי טוב שלו שממשיך להילחם בשבילו למרות שאין על מה להילחם.
הוא היה רק ​​צל של האדם שהיה פעם,רק תזכורת כואבת לליאו הצעיר יותר,מלא החיים.
אחותו הקטנה שניסתה לעודד אותו כל יום עד שהיא ויתרה לבסוף, כמו שהוא ויתר לעצמו, אבל זה היה בסדר, היא הייתה אחות צעירה ומדהימה שהוא כל כך אהב.
ליאו היה שבור, החיים שברו אותו, קרעו אותו וגרמו לו להאמין שכל הדברים הטובים בחיים אינם אלא אשליה שהייתה אמורה לגרום לך להרגיש בסדר לפעמים, להרגיש טוב יותר לפעמים.
אבל זה לא עבד על ליאו יותר, שום דבר לא גרם לו להרגיש טוב, שום דבר בחיים לא היה שווה את זה,
עד שהוא פגש אותו.