numb

פרק 6

ליאו עמד מול המראה בחדרו, הוא היה ללא חולצה ורק זוג מכנסיים קצרים אקראיים היו על רגליו.
הוא נזכר פתאום למה הוא כל כך שונא מראות ולמה הוא תמיד ניסה להימנע מהן כשהייתה לו הזדמנות.
הוא שנא את עצמו, הוא שנא את איך שהוא נראה, הוא שנא את עורו החיוור, את עיניו הגדולות והכהות מדי, הוא שנא את אף הכפתור שלו ואת השומה הקטנה שלו מתחת לאפו, הוא שנא הכל בעצמו, אפילו את השפתיים המלאות והחיוורות שלו.
אבל הדבר שהכי שנא ליאו היה שם, כאילו הוא בוהה בו, לועג לו מהשתקפותו.
הצלקות הדהויות על בטנו נראו בולטות לעיניו, למרות שהן בקושי נראו, הזיכרונות מאיך שהוא השיג אותן זחלו מעומק מוחו האפל ביותר, הרגע האפל ביותר בחייו. הוא יכול היה לראות את הרגע הזה בבהירות רבה, כמעט כאילו היה שם שוב, מפוחד, הוא הרגיש שהכל קרה שוב, כאילו הלילה ההוא, לפני חמש שנים חזר לצוד אותו כמו שהוא עושה בכל לילה בסיוטים שלו.
"מה קרה?" אמא שלו הגיעה לחדר שלו בריצה, הוא צעק בלי לשים לב.
הוא נפל על הרצפה, הוא נבהל, התחושה של אותו לילה חזרה שוב, שוב הרסה אותו, הוא כמעט בכה שוב, כמעט.
"מה קרה מותק?" ליילה שאלה את בנה, היא הייתה כל כך מודאגת לגבי הילד הקטן שלה, הוא ואחותו היו הכל בשבילה.
היא חיבקה אותו על הרצפה, ולחשה בטון רך ואוהב לאוזני הילד השבור בידיה דברים מרגיעים,יודעת בתוך תוכה ששום דבר לא יעזור.
"אני לא יכול לעשות את זה יותר" הוא מלמל אליה, הדמעות שלה הרטיבו את כתפו.
"אמא, אני לא רוצה לחיות יותר, אני באמת לא" הקול שלו נסדק, הוא נסדק.
"איך אני יכול לחיות בלעדיך?" היא שאלה אותו, קולה רועד ולא יציב.
"אתה הכל בשבילי, ילד קטן שלי, היית הילד הקטן שלי ב-17 השנים האחרונות, איך לעזאזל אוכל לוותר עליך?" היא נישקה את ראשו, ליטפה בעדינות את שערו. הוא הניח את ראשו על כתפה, מרגיש כל כך עייף וחסר אונים. "אני עייף מדי אמא" הוא אמר, הוא הרגיש סחוט. "אני רק רוצה להיות מאושר" הוא אמר, באמת ובתמים.
"אני יודעת מותק, ואתה תהיה" היא הבטיחה לו, אבל הוא לא ידע אם הוא מאמין בזה יותר.
דניאל התיישב ליד הילד הישן לאחר שאמא של ליאו התקשרה אליו וסיפרה לו מה קרה, הוא היה כל כך מודאג שהוא מיהר לביתו מהר ככל האפשר, אבל הילד העייף ישן עמוק אחרי היום המתיש שהיה לו. אז דניאל פשוט התיישב שם בדממה, מלטף את שערו בעדינות, בתקווה שכשהוא יתעורר הוא יהיה טוב יותר, הוא רק רצה שהוא ישמח שוב.