numb

פרק 4

"אכלת משהו?" דניאל שאל אותו כשהתיישב על מיטתו כשיום הלימודים נגמר והוא הגיע לבקר כמו שהבטיח לו, דניאל תמיד עמד בהבטחותיו.
"לא, לא הייתי רעב" הוא מלמל בקצרה, הוא היה עייף, מרוקן שוב.
"אתה רוצה שאבקש מליילה להכין לך משהו?" הוא שאל,מתייחס לאמא של ליאו.
ליאו הניד בראשו, הוא באמת לא היה רעב.
"הבחור החדש ביקש את המספר שלך היום" אמר דניאל לאחר כמה שניות של שתיקה בין השניים, חיוך שובב על פניו כשהוא דחף את כתפו של חברו מעט.
ליאו הרגיש את ליבו שוקע בחזהו כששיחת הטלפון עלתה במוחו שוב והתחושה המוזרה גרמה לו לצמרמורת.
"הוא התקשר אלי" הוא אמר, קולו קצת קר. "ומה קרה?" דניאל היה בבירור מבולבל.
"הוא גרם לי להרגיש מוזר, אני שונא את הבחור הזה, הרגשתי כל כך לא בנוח לדבר איתו, הלב שלי הרגיש מרוקן והוא דיבר שטויות על זה שהוא רוצה לבדוק אותי כי לא באתי לבית הספר, אני מתכוון לעזאזל, אל תעשה את זה, אל תדבר איתי רק תעזוב אותי כבר" ליאו זעם, הוא שנא אותו, הוא באמת רצה שרוי פשוט יעזוב אותו.
דניאל חייך קצת, ליאו היה החבר הכי טוב שלו ושום דבר בעולם כולו לא כואב לו יותר מאשר לראות כמה הילד הקטן פגוע, הוא היה כמו אח קטן בשבילו, הוא היה צריך להגן עליו מהעולם הקר והקשה הזה שגרם לליאו להאמין שהוא כלום.
ליאו היה הכל.
דניאל באמת קיווה שהילד הקטן יראה את עצמו בסופו של דבר איך שהוא ראה אותו, מתוק, יפה, שלם, מדהים.
אולי עכשיו ליאו לא יכול היה לראות את זה, אבל דניאל יכול, הוא יכול היה לראות את ההרגשה הקטנה מתחילה לזחול מתחתית הלב הקר, האפל של הצעיר שלא הרגיש כלום במשך חמש שנים, הוא פחד, דניאל ידע,אבל הוא היה שם בשבילו, הוא תמיד יהיה.
"אני חושב שזה נחמד מצידו לבדוק אותך" אמר דניאל בחיוך יודע. "זה מעצבן, הוא מעצבן" אמר הילד ונשכב שוב במיטתו הנוחה.
"אתה סתם עצבני, תהיה נחמד פעם אחת בחיים שלך" דניאל גלגל את עיניו הכחולות וחייך כשליאו נחר בבוז. "מחר אתה הולך איתי לבית הספר, ואתה הולך להיות נחמד, שמעת אותי אדוני?" הוא אמר בנימה רצינית שגרמה לליאו להביט בו במבט נגעל על פניו.
"אני לא רוצה," הוא אמר ברצינות, משחק באצבעותיו באי נוחות. "היי, ילד,תסתכל עליי" שאל הילד כחול העיניים את הילד שכרגע הרגיש שהעולם שלו מתפרק. דניאל הניח בעדינות שתי אצבעות מתחת לסנטרו של ליאו והרים אותו, עיניים כחולות וחיות פגשו את העיניים השחורות חסרות החיים של הצעיר.
"זה יהיה בסדר, נלך לבית הספר מחר, אני ואתה, ונעבור הכל ביחד, בסדר? ואתה תהיה בסדר ילד, ואתה תרגיש שוב כי זה מגיע לך, ואתה תמצא את עצמך שוב, סוף סוף תבין שאתה אהוב, ומגיע לך שיאהבו אותך, והניצוץ בעיניים שלך יחזור בחזרה, אני אוהב אותך ילד, הכל יהיה בסדר" אמר דניאל, הדמעות החלו לזלוג על לחייו האדומות כשהוא חיבק את הנער הקטן יותר, ואם ליאו היה יכול לבכות, הוא ידע שהוא היה בוכה עכשיו. אבל הוא לא יכול, והוא לא ידע איך לבטא את רגשותיו. "תודה דני" הוא אמר לאוזנו כשהוא חיבק אותו בחוזקה. וזה היה בסדר, הם הולכים להיות בסדר.