numb

פרק 16

"הלו?" ליאו ענה לטלפון המצלצל מבלי להסתכל על הזהות של המתקשר, הוא היה עייף מדי בשביל זה.
"בוקר טוב מלאך, איך אנחנו מרגישים היום?" שאל אותו רוי בעליזות, גורם לו לצחקק מעט. "רוי, השעה 7 בבוקר, למה אתה כל כך שמח?" הוא שאל, קצת מקנא באושר שלו בעצם.
עברו שלושה ימים מאז שליאו יצא מבית החולים והוא עדיין לא חזר לבית הספר.
"כי שמעתי את הקול שלך" אמר רוי וצחק, מה שגרם לילד להפוך לאדום לגמרי. "זה מוקדם מדי בשביל החרא שלך" הוא אמר, תודה לאל שהוא לא יכול לראות את הלחיים האדומות מדי שלו.
"אפשר לבוא אלייך היום?" רוי שינה את הנושא למרבה המזל.
"למה?" השאלה תפסה את הילד לא מוכן.
"כי אני רוצה?" הוא נשמע מבולבל לגבי השאלה שלו.
ליאו חשב מעט,רוי רוצה לבוא לבית שלו? למה?.
"בסדר" הוא לחש, לא ממש בטוח מה לומר. "נהדר, אז שלח לי הודעה עם הכתובת שלך ואני אבוא לראות אותך כשיסתיים בית הספר, נתראה ילד יפה" הוא ניתק את הטלפון לפני שהילד המסכן הספיק לומר משהו.
מה לעזאזל קרה הרגע.
זה באמת מוקדם מדי לחרא הזה.
"דני, החדר שלי מבולגן, אני נראה כמו חרא, ומה לעזאזל אני לא רוצה להיות לבד איתו בבית המזוין שלי" ליאו התחרפן וצעק לטלפון בזמן שדניאל המסכן הקשיב, לא כאילו הייתה לו ברירה אחרת, ליאו לא נתן לו להשחיל מילה.
"אתה יודע, אנחנו באמת צריכים לעבוד על הקללות שלך", מלמל דניאל כשליאו סיים לבסוף. "הקללות שלי בסדר גמור תודה רבה" ליאו צעק, דניאל גלגל את עיניו בתסכול. "זה אפילו לא-אוי אלוהים פשוט תשכח את זה" הוא היה מותש מדי בשביל אפילו לעבור את זה.
"תקשיב ילד, לך לנקות את החדר שלך, להתקלח, להחליף בגדים למשהו נחמד, בסדר? אל תיבהל, אתה רק חברים נכון? אין מה לדאוג" הוא אמר וליאו שמע את צלצול הפעמון ברקע. "אני חייב לחזור לכיתה, בהצלחה ילד" הוא אמר לפני שניתקו את הטלפון.
ליאו ישב על המיטה שלו, הוא הרגיש שוב שהוא לא יכול לנשום, הוא היה עצבני, מלא פחד, הוא הרגיש את התחושה הבוערת בתוכו שוב שגרמה לו לצמרמורת, הוא רצה להקיא עכשיו, הוא פשוט רצה להקיא ולהתקשר לרוי ולבטל את הפגישה שלהם.
הוא לא הכיר את מה שהוא מרגיש עכשיו, כי הוא לא מרגיש, ליאו לא הרגיש כלום, אבל אולי, רק אולי, ליאו כבר לא היה מרוקן כמו שחשב.