numb

פרק 25

"היי מלאך" קרא רוי בשמחה כשהתקרב,באמת ובתמים שמח לראות את פניו של בן זוגו היפייפה,אך החיוך שלו ירד ברגע שראה את פניו העצובים של החבר שלו ואת התחבושת על היד שלו.
"מלאך,מה קרה לך? רק תגיד לי שלא עשית לעצמך משהו במכוון,אני מתחנן" דמעות עלו בעיניו היפיפיות של רוי,שהרגיש את ליבו מתנפץ מהמחשבה שליאו עשה לעצמו משהו.
עיניו של ליאו התרחבו בזעם עיוור,ידיו קפוצות לאגרופים שהפכו את פרקי ידיו ללבנים.
"תתרחק ממני לעזאזל, לך לחברה שלך ולאדם ששכבת איתו מזדיין אחד" ליאו הוציא את נשמתו החוצה וזכה לכמה מבטים שואלים מהתלמידים סביבם, כאילו לעזאזל אכפת לו עכשיו.
רוי, שהיה עם לוקאס לצידו הפסיק ללכת ועיניו בגוון הירוק התרחבו בהפתעה, מה קורה שוב במוחו של הילד?.
"מלאך, על מה אתה מדבר?" הוא שאל בקול רך, מבולבל ומודאג בבירור, הוא התקרב קצת, רק כדי שליאו ייקח כמה צעדים אחורה.
רוי הרגיש את הלב שלו נשבר מהפעולה הפשוטה הזו, האדם שהוא אוהב מתרחק ממנו ולמען השם, הוא אפילו לא יודע למה.
"ליאו, אני אקח אותך הביתה, קדימה" לחש דניאל לאוזנו, לא רוצה שהמצב יסלים יותר ממה שהוא כבר.
ליאו הנהן בחולשה, דמעה נוספת זולגת על פניו בלי רצונו, לא משנה כמה הוא ניסה לשמור אותה בפנים, היא יצאה לבד.
הוא הרגיש כל כך נבוך להראות את הרגשות המטופשים שלו בפומבי אחרי כל כך הרבה זמן, מול בני אדם אמיתיים, אנשים באמת ראו כמה הוא חלש, הוא תמיד ידע שהוא חלש, הוא פשוט מעולם לא הראה את זה, מתחת למגן ללא רגשות, הוא היה כמו ילד קטן שרק רצה שיחזיקו אותו חזק ויגידו לו כמה הוא אהוב, הוא כל כך היה צריך שמישהו יגיד לו שהוא אהוב.
הוא היה כל כך חלש, ועכשיו רוי, ולוקאס, ודניאל, וכמה תלמידים טיפשים שהחליטו לשבת בחוץ ידעו את זה, הוא לא היה אלא צל של בן אדם, ילד קטן, חלש, שבור שלא יכול היה למצוא את מקומו בעולם הזה, שפשוט לא היה שייך לשום מקום יותר.
"ליאו" שמו של ליאו חמק מפיו של רוי, רוי נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ ממראה אהובו ככה, הוא רק רצה להגן עליו מהעולם הקשה הזה.
הוא ניסה להתקרב שוב, מפיל את התרמיל השחור שלו על הקרקע, ועיניו מתמקדות רק בפעולות של ליאו.
"ספר לי מה קרה מלאך" רוי נשם בשקט, מנסה להבין מה קורה.
הפעמון צלצל ברקע, גורם ליאו לקפוץ במעט בהלה מהרעש הפתאומי.
"זה בסדר, זה רק הפעמון" אמר רוי והתקרב קצת, הדבר היחיד שהוא רצה לעשות עכשיו זה להחזיק את ליאו כל כך קרוב לחזה שלו ולנשק אותו על כל הפנים היפות שלו, הוא רק רצה לנגב את הדמעות שלו, אפילו אם זו הייתה רק דמעה אחת, ולוודא שהוא לעולם לא יצטרך לבכות שוב, שתמיד יהיה מאושר.
דניאל ולוקאס רק צפו במתרחש מהצד, איש מהם לא העז לומר דבר.
דניאל ידע שליאו נכנס לאזור המוגן שלו,והוא ידע שיהיה מאוד קשה להגיע אליו עכשיו, זה הרגיש לו בדיוק כמו לפני חמש שנים, כשליאו נכנס לאזור המוגן שלו ופשוט היה בלתי אפשרי להגיע אליו, כשהוא היה מבוהל ומפוחד ולא רצה לדבר עם אף אחד ובילה ימים שלמים לבד בחדר החשוך שלו ובכל פעם שעצם את עיניו הוא ראה דברים נוראיים שעד היום דניאל עצמו לא יודע עליהם הכל, הוא יודע את הרוב כמובן , אבל יש דברים שליאו אפילו לא יודע איך לומר בקול עד היום.
חצר בית הספר התרוקנה אחרי הפעמון ורק ארבעתם עמדו שם, שקט מוחלט היה הדבר היחיד שהם יכלו לשמוע.
"כזה קרן שמש מצאת לעצמך רוי,ממש מר סאנשיין,כל הכבוד" אמר לוקאס בחיוך מזויף, וגרם לדניאל לפעור את עיניו בבהלה ולהתנשם בקול מהמילה שברור שידע שמהווה טריגר עבור הילד שכבר הרגיש מספיק מתוח גם ככה.
"שיט" הוא מלמל לעצמו לפני שהרים את מבטו מהאדמה אל ליאו.
"תסתום את הפה המזוין שלך לוקאס, אף אחד לא ביקש את דעתך, לך תזדיין או משהו כזה" צעק רוי ברקע.
"פאק ליאו-" רוי צעק כשראה את ליאו מסתובב ומתחיל לרוץ, אבל זה היה מאוחר מדי, דניאל ורוי נשארו שם, רוי עדיין לא ידע מה לעזאזל קרה ולמה בפעם השנייה מאז שפגש אותו ליאו כל כך התעצבן מהמילה סאנשיין.
"דניאל" רוי פנה לחבר של ליאו, הוא היה כל כך מבולבל שחשב שהוא עומד להתפוצץ מכל המחשבות שהתרוצצו לו בראש.
"מה לעזאזל קרה עכשיו?"