"אני ממש שונא אותו" אמר ליאו כשסיים לספר לדניאל את כל מה שקרה עם רוי בכיתה שלשום. דניאל גלגל את עיניו בחוסר אמון מובהק.
"אתה באמת צריך להיות יותר נחמד אליו, הוא נראה בחור נחמד, תן לו הזדמנות" אמר דניאל בטון משכנע.
"ולמה לעזאזל שאעשה את זה?" הוא שאל, מבולבל, לועס עוד קוביית קרח. "תיזהר עם זה" דניאל אמר עם אזהרה בקולו, גורם לצעיר לגלגל שוב את עיניו.
"אני לא תינוק, תן לי ללעוס את הקרח שלי בשקט בריון גדול" הוא אמר, מתנשף בחמידות שעשתה לדניאל חמים בלב.
"כמו שאמרתי קודם לפני שהפריעו לי בגסות-" הוא התחיל והביט בעיניו של ליאו בכעס מזויף. ליאו ציחקק, הלב של דניאל נמס מהקול. "בגלל שהוא נחמד ומגיע לאנשים נחמדים לקבל יחס יפה" הוא אמר בחזרה, משלב את זרועותיו כאילו שהוכיח את דבריו.
"אני שונא גם אותך" הוא מלמל בתסכול ותבוסה. "לא יכולת לשנוא אותי גם אם תנסה" הוא צחק ומשך את הנער לחיבוק. רוי בהה בילד הקטן שישב בפינת הכיתה לבדו, הוא כל כך רצה לדבר איתו ונדרשה לו כל השליטה העצמית שלו כדי לא לבעוט בקבוצת הבנות וכמה בנים שהקיפה אותו. הילד ישב שם ונראה כמו גור אבוד עם עיניו השחורות היפות דבוקות למסך הטלפון והאוזניות שלו באוזניו, רגליו היו על הכיסא, צמודות לחזה כשהוא חיבק אותן ביד קטנה אחת, סנטרו נח על הברך שלו. הוא היה כל כך קטן, זה גרם לרוי לדאוג לבריאותו, הוא פשוט ידע שהוא מאוד רזה מתחת לבגדים הגדולים שלו. "על מה אתה מסתכל?" קול גבוה נשמע מצידו הימני, מטלטל אותו ממחשבותיו ומדאגותיו. "זה לא עניינך" הוא ענה לבחורה חומת השיער, לא היה אכפת לו אם הוא נשמע עצבני וגס רוח.
רוי החזיר את עיניו אל הילד בדאגה, והבחין שהוא כוסס את ציפורניו. מעט דם צנח ליד פינת שפתו התחתונה והחיוורת והנער הצעיר נעמד במהירות, לפני שמיהר החוצה מהכיתה. "לעזאזל" מלמל לעצמו רוי בדאגה, נעמד במהירות במקומו, זוכה לכמה מבטים שואלים מהחבורה שישבה לצדו. הוא התעלם מהם,לא היה אכפת לו פחות ממה שהם חושבים ויצא מהכיתה, בעקבות הנער הצעיר עם הציפורניים המדממות.
YOU ARE READING
numb
Romance~גמור~ ליאו לא הרגיש כלום בחמש שנים האחרונות. הוא לא בכה כבר שלוש. ליאו היה כלום,הוא היה רק צל,רק גוף,רק תזכורת תמידית וכואבת על האדם שהוא היה פעם. העיניים השחורות שלו היו רדופות,הן היו רק זוג חורים שחורים של כאב תמידי ובלתי נגמר ושל ריקנות שלעולם ל...
