numb

פרק 30

לפני חמש שנים:

"ליאו בבקשה, אתה חייב לאכול משהו" התחננה ליילה כשהיא מניחה את המגש שהחזיקה על הרצפה ליד הדלת הסגורה של ליאו, אוספת את המגש מארוחת הצהריים שנותר שלם.
עברו כמעט שלושה שבועות מאז שליאו יצא מבית החולים שבו אושפז כמעט חודש שלם. הוא בקושי דיבר, בקושי אכל, רק נשאר בחדר החשוך שלו לבד, מוקף במחשבות שהרגו אותו לאט בכל דרך אפשרית.
ליילה נאנחה כשלא קיבלה תגובה מהילד בחדר. "דניאל אמר שהוא יבוא אחרי בית הספר היום" היא החליקה על הקיר, הצמידה את רגליה לחזה, היא התגעגעה לתינוק שלה, היא כל כך רצתה לחבק אותו, להגן עליו מכל השדים בעולם הזה, והיא נכשלה, היא איכזבה את התינוק שלה.
"אבא שלך ואני מצאנו פסיכיאטר טוב, היינו רוצים שתתחיל ללכת אליו ליאו" היא אמרה לאחר רגע ארוך של שתיקה,כשהבינה שלא תקבל תגובה היא השפילה את עיניה בעצב,מוחה את הדמעות שזלגו על לחייה לפני שקמה מהרצפה והצמידה את ידה אל הדלת.
"אני אוהבת אותך ילד שלי,אני מצטערת כל כך" היא אמרה בין דמעה לדמעה,מניחה לנער הצעיר לנפשו.
בצד השני של הדלת, ליאו שכב על המיטה, החדר היה חשוך לחלוטין, הסדינים היו בלגן מוחלט ועל הרצפה זכוכית התפזרה מהמראה ששבר רק כמה ימים לפני כן.
"כי אני משוגע" הוא מלמל לעצמו, מכסה את אוזניו בידיו הקטנות. "אני משוגע" הוא אמר קצת יותר חזק. "אני משוגע, פאקינג משוגע" הוא צעק, בועט את השמיכה מרגליו, מצמיד את גבו לקיר מאחוריו. הדמעות התחילו לצאת מעיניו השחורות והמיוחדות שעכשיו נראו ככבויות ומתות.
"בבקשה תעזרו לי" הוא צעק, הוא ידע שאף אחד לא שומע אותו, אף אחד לא יבוא, כמו שאף אחד לא בא לחדר הקטן שהוא לא היה שייך אליו לפני חודשיים.
"בבקשה, תגרום לזה להפסיק" הוא התחנן לאוויר, דמעות גדולות זולגות מעיניו כמו תחינה שקטה לעזרה, מנצנצות כמו אלפי כוכבים הנופלים מהשמיים השחורים מלאי כאב.
"בבקשה" גופו היה מלא בשריטות שעשה לעצמו, הלב שלו הרגיש כאילו הוא לא פועם יותר.
הוא היה לבד, הוא היה מת בפנים, לא נשאר כלום בתוכו יותר, הנשמה שלו נשארה בחדר הקטן שלא היה שייך אליו לפני כמעט חודשיים, שני השדים לקחו את נשמתו בכל חתך שהניחו על עורו החיוור, הוא זכר הכל, כל אחד מ-19 החתכים, כל שלב בהתעללות, בכל פעם שהוא עצם את עיניו הם היו שם, לועגים לו, צוחקים עליו, חותכים אותו, אונסים אותו, הם היו שם בכל פעם מחדש במוח שלו, כאילו המוח שלו שם לו למשימה לדאוג שהוא לא ישכח את זה, שהוא לא ישכח שהוא כלום יותר, הם לקחו את הנשמה שלו, הם לקחו את הגוף שלו, לא נשאר כלום לליאו, המחשבות שלו הרגו אותו מבפנים, והוא ידע,זה היה רק ​​עניין של זמן עד שהם ינצחו, השדים שלו, הם כבר לקחו ממנו הכל, החיים שלו היו הדבר היחיד שנשאר, אבל הוא ידע, ליאו ידע שהוא הולך להפסיד במלחמה הזו.