numb

פרק 28

ליאו הרגיש את נשימתו תקועה בגרונו, הוא ידע את התשובה לשאלה הזו, זה היה די קל למעשה, אבל הוא מעולם לא חשב שהוא יצטרך לומר זאת בקול. "כן, פיטר, אני כן" הוא אמר, עיניו דבוקות לרצפה ואצבעותיו נעות ללא שליטה בכיסי מכניסיו.
"טוב, אתה לא צריך, ליאו" פיטר נשמע כמעט כועס, וליאו הרים אליו את עיניו באיטיות.
פיטר היה אדם מאוד מתחשב ורגוע, בחמש השנים שהם הכירו זה את זה ליאו יכול היה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שראה אותו כועס באמת, אבל כשהרים את מבטו עם העיניים השחורות המיוחדות שלו אל עיניו החומות של פיטר, הוא ראה כל כך הרבה כעס בעיניו הטובות. ליאו הרים את שתי רגליו על הכיסא ועטף אותן בידיו הקטנות, סנטרו מונח על ברכו ועיניו הגדולות בוהות בפיטר שנראה כמעט זועם, רעד עבר בגופו של ליאו.
"אם הוא לא מקבל אותך עם כל הדברים שעברת, אם הוא לא מקבל אותך עם הדברים הפחות טובים, אם הוא יעז לשפוט אותך או לעשות משהו רע בקשר לזה, אז הוא לא האדם בשבילך ליאו, יש כל כך הרבה אנשים בעולם הזה שיקבלו את כל הדברים שבך, הרעים והטובים כאחד, ויש לך כל כך הרבה דברים טובים וטהורים בתוכך ומגיע לך להיות מאושר ושיתייחסו אלייך טוב בדיוק כמו כל אחד אחר ,לא משנה מה עברת,כמובן שאתה לא צריך לספר לו מה עברת, זה העבר שלך, זה החיים שלך והבחירה שלך, אבל אתה לא יכול להמשיך לברוח מזה ולהמשיך להסתכל מעבר לכתף ולחכות לרגע שזה סוף סוף יתפוס אותך, אתה לא יכול לחיות ככה, אני יכול לראות את המשקל שיש לזה על הלב שלך, בדיוק כמו לפני חמש שנים, זה לא השתנה מאז, אתה צריך לדבר על זה ליאו, אני יודע שהפסקת לראות את הפסיכיאטר שלך אבל אתה לא יכול לשמור את זה לעצמך, זה אוכל אותך חי איש קטן" פיטר עצר את נאומו, עיניו נעוצות בגופו הקטן של ליאו שהיה מכורבל על הכיסא כשראשו קבור בין רגליו, הוא יכול היה לראות שהוא רועד מעט והוא ידע שהוא בוכה, או מחזיק את דמעותיו, אבל הוא ידע שדבריו השפיעו עליו. כשהוא ראה שליאו לא מתכוון להגיב, הוא המשיך. "לא דיברת איתי כבר שלושה חודשים, ואני יכול לראות כמה השתנית מאז שהכרת אותו" הוא אמר עם חיוך קטן על פניו, ליאו זז מעט בישיבה שלו, ועדיין לא הרים את ראשו.
"בכית היום, לא ראיתי אותך בוכה כבר שלוש שנים ליאו, אני חושב שזה באמת מדהים, אתה שוב מראה רגשות" הוא אמר שוב וליטף את ראשו בעדינות.
"אני חלש" לבסוף נשף ליאו את מחשבותיו.
"למה אתה מתכוון איש קטן?" פיטר מעט הופתע מתשובתו.
"רק אנשים חלשים מראים רגשות, רק אנשים חלשים בוכים, רק אנשים חלשים מזוינים מראים לאנשים אחרים את החולשות שלהם" הוא אמר לו בקול רועד, פיטר ידע למה הוא מתכוון, הלב שלו נשבר מצער על הילד המסכן שמולו.
"אתה לא חלש כי אתה מראה את הרגשות שלך ליאו, אתה אחד האנשים החזקים שהכרתי בחיים שלי ואתה רק בן 17" הוא אמר ולקח את ידו הקטנה בידו.
"עברת כל כך הרבה בגיל כל כך צעיר, והצלחת להישאר חזק כל כך הרבה זמן, ולזה שאתה מראה את הרגשות שלך אין שום קשר להיותך חלש, ההפך הוא הנכון, זה רק אומר שיש לך דברים בפנים שעושים את הלב שלך כבד, ואתה צריך לשחרר אותם, וזה בסדר ליאו, אתה חזק כל כך הרבה זמן בעצמך, להראות את הרגשות שלך זה סימן של כוח ועוצמה, כמו האיש הקטן והחזק שאני יודע שאתה" ליאו בהה בפיטר בדממה מוחלטת, גופו רעד מעט, עיניו הגדולות בוהות בו בתמימות המתוקה שפיטר זכר שהסתתרה שם לפני חמש שנים.
ליאו היה כל כך אסיר תודה על כך שפיטר היה בחייו, האבן שלו, המושיע שלו, כשהוא שכב שם על המזרון מעלה העובש בחדר הקטן שלא היה שייך אליו, כשהוא ויתר לחלוטין על החיים ופיטר היה זה ששבר את הדלת עם מדי המשטרה והאקדח שלו והדבר הראשון שהוא עשה היה לחבק את ליאו, להציל אותו, לעטוף אותו בזרועותיו ולהבטיח לו שיהיה בסדר ושהוא יהיה שם איתו, והוא באמת היה, פיטר היה איתו בכל שלב בחייו מאז, ענה לכל שיחה של ליאו, תמיד ביקר אותו, בדק מה קורה איתו.
משהו בליאו קשר את פיטר אליו יותר מדי וסירב לשחרר אותו, ליאו היה כמו הילד שלו, היה משהו כל כך מיוחד בליאו, כמו קסם.
לפני חמש שנים:
כאשר נשמעה דפיקה בדלת בית החולים, גופו של ליאו הגיב כאילו מעצמו, עיניו נעצמו והתכווצו באימה, גופו התכווץ לכדור מבוהל מתחת לשמיכה שהפכה למקלטו ביממה האחרונה, הדמעות זרמו על פניו וגופו רעד כל כך, הוא היה כל כך מבועת. אמו של ליאו קמה במהירות מכיסאה כשדמות גבוהה ושרירית נכנסה מבעד לדלת, ממהרת לצידו של ליאו המקופל.
"האם אני יכולה לעזור לך במשהו?" מבטה היה מעט חד, היא ניסתה ללטף את גבו של הילד השבור על המיטה, אבל כל מה שהיא קיבלה בתמורה היו צרחות מבועתות של ילד קטן שמנסה להסתיר כמה שיותר את גופו ופניו מתחת לשמיכה.
"אני מצטער על אי הנוחות גברת יאנג, הלוואי ויכולתי להגיד שזה נחמד לפגוש אותך, אבל בהתחשב בנסיבות אני לא יכול להגיד את זה,שמי פיטר מאיירס, אני בלש במשטרת לוס אנג'לס, הייתי האדם שהוציא את ליאו מהמקום הזה, רציתי לבוא ולראות בעצמי מה שלומו בכל זאת" אמר הבלש בנימה חביבה, עיניו החומות לא מראות אלא כנות ואמפתיה.
אמו של ליאו הנהנה בהבנה וחיוך אסיר תודה עלה על פניה.
"תודה" היא לחשה לפני שהדמעות החלו לרדת על פניה, היא קמה מצידו של ליאו ואחזה בעדינות בידו של פיטר.
"אני בכלל לא יכולה להתחיל להודות לך הבלש מאיירס, הצלת את התינוק שלי, תודה רבה" היא לחצה את ידו.
פיטר חייך אליה בנימוס "רק עשיתי את העבודה שלי גברת יאנג" מבטו התגנב לערימת השברים שפעם הייתה ילד שלם ששוכב מתחת לשמיכה, רועד ומייבב בשקט, ומבטו הפך בשניה עצוב, ניצוצות של אכזבה בעיניו.
"הלוואי ויכולתי להגיע אליו יותר מהר, לכל הילדים שהמפלצות האלה הרסו, הלוואי ויכולתי להגיע לכולם מוקדם יותר" קולו דעך כשהתקרב לסוף המשפט, עיני המהגוני שלו כל כך מאוכזבות ושיפוטיות כלפי אף אחד אלא אל עצמו.
"היי ליאו" קולו העדין של הבלש מאיירס נשמע באוזנו של הילד המפוחד מתחת לשמיכה.
"אני חייב ללכת עכשיו, אבל רק רציתי להגיד לך שאני תמיד אהיה כאן בשבילך, אני יודע שעכשיו הכל נראה לך גדול, מסוכן ומפחיד, ונראה כאילו אתה לבד בעולם , אבל אתה יודע שזה לא נכון, ויש לך המון אנשים שאוהבים אותך וילוו אותך בכל שלב ושלב שאתה צריך אותם, אשמח להיות אחד מהאנשים האלה, אם אתה מרגיש שאתה צריך לדבר עם מישהו על משהו, לא משנה מה, אני כאן בשבילך, בסדר?" פיטר חיכה קצת אבל כשהוא לא קיבל תגובה הוא נאנח, הוא איכזב את ליאו, הוא היה צריך לעבוד קשה יותר, להציל אותו מהר יותר.
"תודה" הוא שמע לחישה שקטה וצרודה מתחת לשמיכה, וחיוך קטן עלה על פניו, הוא ידע באותו רגע, הוא ישמור על ליאו מעתה ואילך, הוא לא יכול היה לשמור על שלושת הילדים שהמפלצות האלו השמידו לפניו, הוא יישאר לצידו של ליאו כל עוד ליאו יצטרך.