numb

פרק 1

ליאו התעורר כשצלצול השעון המעורר שלו החל  לצלצל, גורם לו לנהום בתסכול כשהבין שהשעה היא 7 בבוקר והוא צריך לקום ולהתכונן לבית הספר.
הוא קם ממיטתו, הולך ישר לחדר האמבטיה שלו כדי לצחצח שיניים.
"אולי לא אלך היום" הוא מלמל לעצמו כשסיים, הבעתו הריקה בוהה בו מהמראה.
עיניו השחורות נראו חסרות חיים, היו לו שקיות כהות מתחתן ועורו היה חיוור כמו עור של ערפד,הנער היה נראה כמו גוויה,כל כך קטן,עדין,חסר חיים.
הטלפון שלו התחיל לצלצל ואנחה נמלטה מפיו לפני שיצא מחדר האמבטיה ותפס את הטלפון משידתו.
"היי" הוא ענה לדניאל שהתקשר כמו כל בוקר כדי לבדוק אם ליאו בסדר.
"בוקר טוב קטנצ'יק" הוא בירך אותו וליאו הרגיש את החיוך הגדול על פניו של הנער.
"בוקר טוב" הוא ענה, יושב על קצה מיטתו.
ליאו כסס קצת את ציפורניו, מחכה שהנער המעט מבוגר יותר ידבר.
"אני אבוא לאסוף אותך בעוד חצי שעה בסדר קטנצ'יק?" הוא התגרה בו קצת, גורם לו לכווץ את מצחו בכעס.
"אני לא קטן, אתה פשוט ממש גבוה, ענק מטומטם" הוא אמר לו בחזרה, וגרם לדניאל לצחקק מעט,הוא באמת אוהב את הילד הזה.
"לך להתלבש עכשיו, נתראה עוד מעט" אמר המבוגר יותר לפני שניתק את הטלפון כדי לתת לנער את הזמן שלו להתכונן.
ליאו היה ממש אסיר תודה על דניאל.
הוא לבש קפוצ'ון שחור שהיה קצת גדול מדי ומכנסי טרנינג שחורים, השיער החום שלו נראה נורא כמו תמיד, אבל לא יכול היה להיות לו אכפת פחות מאיך שהוא נראה,הוא שנא את עצמו גם ככה,בכל מראה ובכל צורה.
"בוקר טוב מותק" אמא שלו קיבלה את פניו עם חיוך גדול על פניה תוך שהיא מניחה לו צלחת על השולחן.
היא כל כך שמחה שהוא החליט ללכת לבית הספר הבוקר, היא מעולם לא דחפה אותו לעשות משהו שהוא לא רצה, היא רק רצתה שהוא יהיה מאושר, גם אם זה אומר שהוא לא ילמד.
"בוקר טוב אמא, אבא, מילה" הוא אמר למשפחתו שישבה סביב השולחן לארוחת הבוקר.
"דניאל בא לקחת אותך?" שאלה מילה, מעט תקווה הייתה בקולה.
הוא הנהן, מגלגל את עיניו, הוא ידע שאחותו מאוהבת בחבר הכי טוב שלו, ובכנות, מי לא יתאהב? דניאל היה ילד יפה, הוא היה בלונדיני עם עיניים כחולות, גבוה, נחמד, חכם ושמח, כל מה שליאו לא היה, אבל הוא היה החבר הכי טוב שליאו יכול לבקש אי פעם.
צפירה נשמעה מבחוץ וליאו קם מהשולחן והרים את התיק שלו מהרצפה.
"אבל לא אכלת כלום" אמרה אמו עם מבט דואג מרוח על פניה.
"זה בסדר אמא, בכל מקרה לא הייתי רעב" הוא אמר ופתח את הדלת, נפרד ממשפחתו.
"מוכן להיום?" שאל דניאל כשהילד הגיע למכונית האדומה שלו.
"בטח" הוא אמר כאילו זה כלום ומשך בכתפיו, הלב שלו פעם כמו מטורף, הוא לא רצה להיות כאן, הוא לא רצה ללכת לבית הספר, הוא רק רצה להיות מתחת לשמיכה עם האוזניות שלו ועם הקרח חסר הטעם שהוא אהב ללעוס.
הבנים יצאו ממכוניתו של דניאל והחלו ללכת אל שער בית הספר. ידיו של ליאו התחילו לרעוד מעט, הוא הרגיש כאילו גוש ענק תוקע את האוויר שלו בגרון.
"היי קטנצ'יק, הכל יהיה בסדר, אני מבטיח" דניאל, שתמיד נראה שהוא שם לב לפאניקה שלו אמר לו והחזיק את ידו ברוגע, נותן לילד קצת תקווה שהיום לא יהיה כזה נורא.
שני הבנים הניחו את התיקים שלהם על הכיסאות שלהם, הכיסא של ליאו היה בשורה האחרונה בכיתה בעוד דניאל היה ארבעה כיסאות לפניו, הם התיישבו במקומותיהם שנייה לפני שהמורה נכנסה, מה שהפך את הרעש בכיתה לשקט מלא בלחשושים כשהמורה נכנסה עם התלמיד החדש שהלך מאחוריה ובהה ישר לתוך נשמתו של ליאו.