numb

פרק 26

ליאו רץ, הוא רץ כל כך מהר כאילו חייו תלויים בזה. הוא רץ.
הרוח נשבה כל כך חזק על פניו, שהוא הרגיש כאילו הן נקרעו.
הזיעה הדביקה כיסתה את פניו, שערו החום דבוק לפניו מהזיעה, מסתיר את שדה הראייה שלו, אבל הוא רץ.
הוא רץ, הוא אפילו לא ידע לאן.
אבל הוא רץ.
כשהרגיש שהוא מספיק רחוק הוא סוף סוף עצר והתנשם בקול רם לאוויר, הוא הרגיש את ריאותיו בוערות, כאילו נקרעו, הלב שלו פועם בפראות כשהרגיש שהחמצן לא נכנס כמו שצריך, כאילו מישהו חונק אותו.
גם אחרי שהוא ניסה להירגע במשך כמה דקות, הוא הרגיש שהוא לא יכול לנשום, הלב שלו עדיין דפק בפראות, הוא רעד, הוא הרגיש חנוק, הוא הרגיש את החוסר תחושה המוכר באצבעותיו וכאב הורג בחזהו ,הוא ידע שיש לו התקף חרדה באמצע הרחוב והוא זקוק לעזרה.
ליאו הוציא את הטלפון שלו בידיים רועדות, הוא בקושי ראה משהו כשהקליד את שתי האותיות הראשונות של שמו של האדם בטלפון שלו, לפני שהוא לחץ על כפתור השיחה והצמיד אותו לאוזנו. הוא נשם נשימה עמוקה, מנסה לייצב את עצמו מעט, הוא הרגיש גל של הקלה מציף אותו כששמע את הקול עונה לו מהקצה השני של הטלפון. "ליאו?" הקול אמר, ליאו היה כל כך שמח לשמוע אותו אם הוא לא היה במצב הזה עכשיו.
"אני צריך עזרה, בבקשה" לחש ליאו, בקושי מצליח לסיים את המשפט שלו כמו שצריך.
"ליאו מה קרה? איפה אתה? אני בדרך" ליאו יכול היה לשמוע את הצליל של גרירת כיסא והוא התאמץ מאוד לדבר שוב, הוא הרגיש שהוא עומד למות ממש שם.
הוא היה צמוד לקיר בסמטה קטנה בקצה הרחוב, נמנע ממבטים סקרניים ושיפוטיים של עוברי אורח שונים.
ליאו נשם נשימה עמוקה לפני שאמר לו את שם הרחוב בו הוא נמצא.
"אני בסמטה, אני-אני חושב שיש לי התקף ח-חרד" הוא ניסה מאוד להסביר את עצמו, הוא שמע מהצד השני של הטלפון דלת מכונית נסגרת.
"אני בדרך ליאו, אני במרחק שתי דקות ממך" אמר הבחור המבוגר, ליאו לא ענה, הוא לא הצליח לנשום, הוא הרגיש שהוא עומד להתפוצץ.
"הישאר איתי ליאו" הוא שמע מהטלפון, הוא נשם כל כך בכבדות, שהאוויר לא הצליח להגיע לריאותיו. הוא עצם את עיניו, הוא חש כל כך מסוחרר.
"ליאו" מישהו קרא בשמו לפני שנשמעו צעדים כבדים לצידו, יד גדולה אחזה בעדינות את פניו. "פקח את העיניים ליאו, תסתכל עליי" אמר הקול, וליאו פקח בעייפות את עיניו השחורות והביט בדמות שלפניו.
"פיט" הוא אמר בשקט, כמעט חסר נשימה.
"אני כאן ליאו, תסתכל עליי בסדר? בוא ננשום ביחד, קדימה, קח נשימה גדולה דרך האף ותנשוף לאט דרך הפה שלך, קדימה ליאו, אני יודע שאתה יכול, תעשה את זה איתי ביחד, קדימה ,נשימה גדולה" ליאו עשה כפי שאמר לו.
"עבודה מעולה איש קטן, שוב, קח נשימה דרך האף ונשוף לאט דרך הפה שלך" ליאו עשה זאת שוב כמה פעמים לפני שהוא התחיל להרגיש טוב יותר.
"מתחיל להרגיש טוב יותר?" הוא שאל את ליאו עם חיוך קטן על פניו, עיניו היו רכות ואכפתיות כמו תמיד,כמה שליאו אהב את העיניים האלו.
"כן, תודה לך פיט, התגעגעתי אליך כל כך" אמר ליאו לפני שחיבק אותו בחוזקה, סוף סוף נותן לכמה דמעות לרדת, הוא הרגיש כל כך בטוח בזרועותיו של פיטר.
"התגעגעתי אליך המון ילד, עכשיו קדימה,למה שלא נלך לתחנה ותספר לי מה קרה?" הבחור המבוגר חיבק אותו בחזרה וחייך כשהרגיש שליאו הנהן על כתפו לפני שהוא קם והוביל אותו לניידת המשטרה שלו.