numb

פרק 14

הווה:

"בוקר טוב סאנשיין" אמר רוי לילד העייף שישב על הכיסא שלו עם ראשו על השולחן.
ליאו הרים את ראשו במהירות כמו מהירות האור, מבט מפחיד על פניו, הוא תפס את החולצה של רוי, מקרב את פניו אל פניו המופתעות.
"לעולם אל תעז לקרוא לי ככה, הבנת אותי?" הוא לחש, רוי מעולם לא ראה את הילד כל כך מפחיד, עיניו התכהו יותר, רוי לא ידע שזה בכלל אפשרי. רוי הנהן והזעיף את גבותיו בשאלה כשהילד הקטן יותר הרים את התיק שלו מהרצפה ופשוט יצא מהכיתה.
"מה לעזאזל"

"דניאל חכה לי" הוא צעק כשראה את הילד הבלונדיני יורד במדרגות. דניאל לא חיכה. "בבקשה" הקול שלו נסדק קצת, הוא לא יכל לאבד אותו, הוא איבד את עצמו, הוא לא יכל לאבד את החבר הכי טוב שלו, את החצי השני שלו.
"הייתי אידיוט אני יודע את זה, תן לי להתנצל" הוא מלמל, רץ אחריו וקילל את רגליו הקצרות. דניאל עצר, אך לא הסתובב אליו.
ליאו עצר כמה סנטימטרים מאחור. "אני מצטער דני, הייתי צריך לדבר איתך מוקדם יותר, אני יודע שלעולם לא תעשה את זה, אני לא יודע למה המוח המטופש שלי החליט-" הוא עצר, מרגיש שקשה לנשום, החזה שלו הרגיש כבד והאוויר לא יכול היה להיכנס כמו שצריך, הוא חש נימול בקצות אצבעותיו, אבל הוא היה צריך לדבר עם דניאל עכשיו, שום דבר אחר לא משנה.
"בבקשה תסלח לי דני, אתה החבר הכי טוב שלי, אני לא יכול לחיות בלעדיך, אתה משאיר אותי בחיים, אתה שומר אותי-" הוא ניסה להמשיך, אבל הוא הרגיש חנוק, חסר נשימה, כאילו אין לו אוויר בתוך הריאות שלו.
"זה בסדר מותק, אני סולח לך-" ובדיוק כשדניאל עמד להסתובב, הילד הקטן נפל על הרצפה, עיניו נעצמו והוא לא יכול היה לנשום, והדבר האחרון שהוא זכר היה קול עמוק, לא של דניאל, קורא אליו לפני שנלכד בסיוט האפל שלו.

כשליאו פקח את עיניו הדבר הראשון שראה היה תקרה לבנה.
הריח הקצת מוכר מדי חדר לאפו וגרם לו להתכווץ מעט, הוא שנא בתי חולים.
הוא ראה את העירוי שהיה מחובר לוריד כדי לתת לו תרופות ונאנח, סימן נוסף שיישאר על גופו למשך מספר ימים.
"תודה לאל שאתה בסדר" הוא שמע את אמו אומרת, מזיז את ראשו לכיוונה באיטיות.
"אני בסדר" הוא מלמל בשקט. אמו חיבקה אותו קלות, בידיעה שליאו לא היה מעריץ גדול של חיבה פיזית.
"הוא היה ממש מודאג" אמרה ליילה, חיוך קטן ויודע על פניה.
"דני? כן היינו באמצע שיחה, ואת מכירה אותו, מלכת דרמה קטנה" הוא ציחקק קצת, חיוך דועך, כמעט בלתי נראה על פניו.
"לא הוא, הילד היפה שלא הסכים לעזוב את הצד שלך" היא אמרה בתגובה, וגרמה לעיניו להיפער בהפתעה.
רוי?" הוא שאל, משהו בתוכו התחיל לבעור.
"מישהו אמר את השם שלי?" הוא פתח את הדלת, חיוך גדול וחולמני על פניו.
"אני אתן לשניכם לדבר" אמרה ליילה, חיוך נרגש הופיע על פניה.
"לא אמא חכי-" צעק ליאו לפני שהדלת נסגרה, והילד היפה התיישב לפניו.