"הוא עשה מה לעזאזל?" דניאל צעק בחדרו של הנער הצעיר, נע מצד אחד לצד אחר תוך שהוא זורק כמה קללות שהופנו לילד ירוק העיניים.
ליאו נאנח, שוכב על מיטתו לאחר שסיים את סיפורו.
"זה בסדר, גם ככה לא אכפת לי, הוא יכול ללכת לעזאזל או משהו כזה" הוא מלמל בטון מונוטוני. "ליאו, מותק, אני יודע שעמוק בפנים מה שקרה היום השפיע עליך, וזה בסדר, אין בזה שום דבר רע, אתה לא צריך לשקר לי או להסתיר את זה ממני, אני לא אשפוט אותך, אתה מרגיש יותר ממה שאתה חושב, ואני יודע שאתה מפחד עכשיו, ומבולבל, כי רגשות יכולים להיות דבר מאוד מפחיד לפעמים ,וגם אם אתה לא מבין מה קורה עכשיו זה בסדר, הכל יהיה בסדר, כשיגיע הזמן המתאים אתה תבין הכל, ותרגיש הכל,ותהיה מאושר,אני מכיר אותך,אני יודע שכרגע אתה מרגיש שבור, חסר ערך, מרוקן, עייף, אבל אני מבטיח לך ילד, אתה הולך להיות בסדר, חזק יותר, שמח יותר, אתה תראה את עצמך כמו שאני רואה אותך, אני אוהב אותך כל כך ילד, אתה הולך לראות את עצמך בדיוק כמו שאני רואה אותך,אני באמת מאמין בזה" סיים דניאל, דמעות זלגו על פניו כמו מפלים יפיפיים, עיניו הכחולות בהו בעיניו השחורות וחסרות החיים של ליאו.
העיניים של ליאו היו אדומות כמו ורדים, הוא משך באפו, הוא לא בכה, אבל אלוהים, העצב שהיה בתוכו כמעט הרג אותו, הוא היה מוצף ברגשות עכשיו בלי שום דרך להתבטא.
"אמרתי לך פעם כמה אני אסיר תודה על זה שיש לי אותך בחיים שלי?" אמר הנער,קולו רועד. "נשארת איתי גם כשדחפתי אותך ממני, גם כשאמרתי לך שאני שונא אותך ולא רוצה שום קשר איתך, נשארת איתי, תמיד נשארת,כשהיו לי סיוטים תמיד באת באמצע הלילה לישון לידי, אתה עדיין מגיע, אתה תמיד מגן עליי, באמת לא מגיע לי מישהו כמוך בחיים הדפוקים שלי דני" המילים פשוט חמקו לו בפיו, הוא תמיד היה כזה, אומר מה שעל ליבו.
"למה נשארת?" הוא שאל, עיניו נצצו מעט, והזכירו לדניאל את האור שהיה להם פעם.
"כי ראיתי בך את האור, ילד, ולא יכולתי לתת לך לוותר על עצמך"
YOU ARE READING
numb
Romance~גמור~ ליאו לא הרגיש כלום בחמש שנים האחרונות. הוא לא בכה כבר שלוש. ליאו היה כלום,הוא היה רק צל,רק גוף,רק תזכורת תמידית וכואבת על האדם שהוא היה פעם. העיניים השחורות שלו היו רדופות,הן היו רק זוג חורים שחורים של כאב תמידי ובלתי נגמר ושל ריקנות שלעולם ל...
