numb

פרק 32

מצחו של ליאו החל להתכסות בזיעה קרה, חזהו הרגיש מתוח ולבו הרגיש כאילו הוא פשוט מת.
הוא יישר את מבטו אל עיניו הירוקות והיפיפיות של רוי,הוא הרגיש כאילו עיניו היו המקום הבטוח שלו,כמה יפות הן היו,כמה מנחמות.
רוי חייך חיוך מעודד אל הילד היפהפה שמולו. "אנחנו נהיה בסדר ליאו, אני מבטיח" הוא לחש, מילותיו חודרות את לבו המדמם ממילא של הילד השבור.
הוא חייך בעצב, עיניו הגדולות נראות כמו שני חורים שחורים מלאי כאב וכוכבים נופלים.
"אל תבטיח דברים שאתה לא יכול לקיים" הוא מלמל בשקט, מתרומם ומסדר את תנוחת ישיבתו.
"תודה רוי, על הכל" אמר, כנות מרוחה על פניו, ליבו כמעט מתפוצץ לו בחזה כשהמחשבה שהוא עומד לאבד אותו בעוד כמה דקות המשיכה לרדוף אותו. רוי עמד להגיב אך נקטע כאשר שפתיו החיוורות של ליאו משכו אותו לנשיקה נלהבת, שפתיו של ליאו היו מלוחות מהדמעות ומעט טעם של דם חדר לפה של הנער, אבל שום דבר לא שינה לרוי באותו הרגע, הוא אוהב את ליאו עם כל ליבו,הוא אוהב אותו.
ליאו נעמד מול רוי, גופו רועד קלות, עיניו דומעות. "אני מצטער שלא סיפרתי לך קודם, שהסתרתי את זה ממך" הוא לחש, עיניו מושפלות לרצפה.
"מלאך, לא משנה מה זה, הכל יהיה בסדר" הוא ניסה להרגיע את הילד העצבני, רק כדי לקבל ממנו מבט כואב.
"תודה" זה כל מה שהוא אמר לפני שהוא נשם נשימה עמוקה, מנסה לרכך את תחושת הלב הבוער שלו.
"ליאו, עד כמה שאני רוצה שזה יקרה, אני לא חושב שאנחנו בשלב של מערכת היחסים שלנו-" לחייו של רוי היו מכוסות בסומק אדום כהה כשניסה לשבור את הקרח במצב המלחיץ, עיניים היו דבוקות לליאו, לא יכול היה להסיט את מבטו מהדמות הרזה של הילד שמולו כשליאו עמד להרים את חולצתו למעלה, כמה יפה היה ליאו, בכל מצב.
"רוי, רק תשתוק, תסתכל ותקשיב למה שיש לי להגיד לפני שאאבד את כל האומץ שיש לי ואוציא אותך מהבית שלי" מילמל הילד הבוכה, אבל רוי הצליח לגרום לו לצחקק קצת, להרגיע אותו, וליאו היה אסיר תודה על כך, גם אם הוא עומד לאבד אותו בכל שנייה עכשיו.
"אני מצטער מותק, בבקשה תמשיך" הוא אמר, קצת נבוך.
ליאו לקח נשימה עמוקה אחרונה לפני שהרים את חולצתו למעלה, והוריד אותה מגופו, עיניו עצומות בחוזקה, מסרב לחלוטין לראות את תגובתו של רוי. כל מה שהוא שמע היה את ההתנשפות הכבדה והחדה מפיו של הילד, וליאו לא חיכה שנייה לפני שהשתמש בקצת האומץ הזעיר שנותר לו, לפני שהוא משך גם את מכנסיו, וחשף עוד צלקות על רגליו ומעט צלקות נראו גם מהבוקסר שלו על מותניו, דמעות זולגות על פניו, הוא עמד לאבד אותו בכל מקרה, אז הוא התכוון להראות לו הכל.
לא נאמר כלום, רק דממה בחדר, כל מה שנשמע בחדר זה הנשימות הכבדות של רוי, והבכי של ליאו, אף אחד לא דיבר, הייתה דממה, רק דממה. "שאלת אותי פעם מה הסיפור שלי" נשמע קולו הרועד של ליאו. הוא הרגיש כל כך פגיע ככה, הוא הראה את רגשותיו למישהו, הוא הראה למישהו אחר את הגוף שלו אחרי חמש שנים, הוא בכה, הוא סיפר את הסיפור שלו, הוא התאהב במישהו.
ליאו פקח את עיניו השחורות, לאט, הייתה תחושה שאולי רוי לא יהיה שם כשהוא יפתח אותן.
אבל הוא היה, והוא בהה בו, עיניו בגוון הירוק דומעות ואדומות, ליבו של ליאו צנח בחזהו.
רוי לא אמר כלום.
"חטפו אותי כשהייתי בן 12, המשטרה אמרה לי שהייתי שם שני לילות אבל בשבילי זה הרגיש כמו נצח" לחש ליאו, משפיל את פניו לרצפה, הוא לעס את שפתו התחתונה, מנסה למצוא את המילים הנכונות, הוא עצמו מעולם לא סיפר את הסיפור המלא, הוא תמיד החמיץ והחסיר פרטים, אבל הוא רצה לספר לו, הוא רצה לספר לרוי הכל.
"הם היו שני עברייני מין ידועים ורוצחי ילדים שנמצאים בחקירה כבר כמה חודשים, אני מניח שככה הם הצליחו למצוא אותם איכשהו מהר ב..בתיק שלי אבל היו שלושה ילדים לפני שהם רצחו-" ליאו עצר, חש שקשה לו לנשום, הוא הרים את מבטו בדמעות, מחפש את תמיכתו השקטה של ​​רוי.
רוי הביט הישר אליו, אולי ליאו דמיין את זה, אבל הוא ידע שרוי באמת כאן בשבילו, גם אם הוא לא אמר כלום, רק העיניים הירוקות שלו הצליחו להרגיע קצת את ליאו, לתת לו נחמה. "הם הכו אותי, משכו לי בשיער, חנקו אותי, סטרו לי, ח..חתכו אותי עם סכיני-" הוא עצר לרגע.
"הם אנסו אותי" הוא אמר, מאות זיכרונות שליאו בילה חמש שנים תמימות בהדחקת כולם בבת אחת הציפו את ראשו, ופגעו בו כל כך.
"הבלש שדיברת איתו בתחנת המשטרה הוא הבלש שחילץ אותי מהמקום הזה, הוא היה האדם הכי קרוב אליי באותה תקופה, היחיד שיכולתי לסמוך עליו, המושיע שלי" ליאו פלט אנחה כבדה וכואבת מפיו,מוחה כמה דמעות מפניו בידו הקטנה והחיוורת.
"הייתי מאושפז כמעט חודש שלם, יש לי 19 חתכים בגוף" הוא משך באפו, גופו הרועד מנסה להמשיך עוד קצת.
"הייתי אצל פסיכיאטר כמעט ארבע וחצי שנים, טופלתי בתרופות, יש לי דיכאון, מחשבות אובדניות, הפרעת דחק פוסט טראומטית וחרדה אבל הפסקתי את התרופות והפסקתי ללכת לשם, אני שונא את זה". הוא כמעט סיים.
"לא בכיתי שלוש שנים אם לומר את האמת, ותראה אותי עכשיו, בוכה כמו תינוק" הוא פלט צחקוק נטול כל הומור, ולבסוף יישר את מבטו לרוי שלא אמר כלום כל הזמן הזה.
רוי נראה כמו בלגן אחד גדול, עיניו הירוקות היו אדומות ומלאות בדמעות דביקות שכיסו את פניו, שפתו התחתונה רעדה וידיו משכו את שערו לאחור.
"אתה יכול לעזוב עכשיו, זה בסדר" אמר ליאו, חוסר רגשות מזויף לחלוטין נשמע בקולו, הוא התיישב על הרצפה, רגליו צמודות לחזה וידיו עוטפות את עצמו.
רוי ניגש אליו בשקט, ראשו של ליאו קבור בין רגליו. הוא הניח את ידו על ידו הקטנה של ליאו, אחת הדמעות של רוי נחתה על ידו הקטנה והחיוורת.
"אני כל כך מצטער שהיית צריך לעבור את כל זה ליאו" הוא לחש, מושך באפו, שפתו התחתונה רועדת בניסיון כושל לעצור את הדמעות.
ליאו הרים את מבטו בבלבול, למה רוי לא עוזב? "אתה כל כך יפה, בכל מצב" הוא אמר, חיוך עצוב וכנה על פניו. "כל כך כל כך יפה" הוא הזיז מעט את ליאו אחורה, חושף שוב את בטנו המצולקת. הוא העביר בעדינות את אגודלו על הצלקת הגדולה ביותר, וגרם לצמרמורות לעבור בעמוד השדרה של הילד הצעיר. נשימה חדה יצאה מפיו של ליאו כשרוי נישק את אחת הצלקות שלו. הוא בכה חזק יותר, גופו רועד, רוי לא עוזב אותו.
"אני לעולם לא אעזוב אותך ליאו, אני צריך אותך בדיוק כמו שאתה צריך אותי, ואני אוהב אותך יותר מדי מכדי לעזוב אותך" הוא לחש, כורך את זרועותיו סביב גופו המעט רזה מדי של ליאו בתנועה מגוננת, אצבעותיו עדיין עוברות על הצלקות שעל ירכיו,מותניו ובטנו בעדינות.
"רוי" לחש ליאו, משעין את ראשו לאחור על שקע הצוואר של רוי.
רוי המהם בתגובה, מניח נשיקה על מצחו.
"אני חושב שאני מאוהב בך"