numb

פרק 15

מה קרה לך היום?" שאל רוי בשקט, הוא פחד שהוא יגיד משהו שידפוק את הדברים בניהם שוב.
"למה נשארת כאן?" שאל ליאו בתגובה,מתעלם מהשאלה שלו בהפגנתיות.
"כי אכפת לי ממך, ואני מחבב אותך" הוא ענה לו, עיניו הירוקות והחמות מחפשות את העיניים השחורות והקרות שרק ניסו להימנע מקשר עין.
"כן בטח" הוא מלמל בבוז, מה שגרם לרוי קצת לכעוס.
"למה אתה לא נותן לעצמך להאמין שמישהו באמת דואג לך פעם אחת בחיים המזוינים האלה? אכפת לי ממך, כשראיתי אותך על הרצפה חשבתי שאני הולך לקבל התקף לב, למה אתה לא פאקינג מאמין לי?" הוא התנפל עליו והותיר את הנער הצעיר עם פה פעור.
"למה?" היה כל מה שהוא הצליח להוציא מפיו. "למה מה?" שאל רוי, הוא באמת רצה לדעת מה קורה במוחו של הילד.
"למה בכלל אכפת לך, אתה אפילו לא מכיר אותי רוי, עברנו את זה כבר" הוא הסביר את עצמו, הוא היה מותש, הוא רק רצה לחזור לישון.
"למה אתה סוגר את עצמך כל כך חזק מהעולם? לא נותן לאף אחד להיכנס? למה אתה עושה את זה לעצמך מלאך? זה לא מגיע לך" הוא החזיק את ידו בעדינות, מבריש את שפתיו על ידו בעדינות כל כך, עד כדי כך שהוא כמעט ולא הרגיש את זה. "אולי זה מגיע לי" אמר ליאו, בפעם הראשונה בחייו, הוא הודה במה שהורג אותו בפנים, הוא חשב, עמוק בפנים, שהוא ראוי לכל זה, הוא ניסה כל כך הרבה זמן להבין למה זה קרה דווקא לו מכל האנשים בעולם, למה הוא.
זה הרג אותו מבפנים, הוא היה רק ​​ילד בן שתיים עשרה, קצת יותר קטן מהבנים האחרים בגילו, קצת יותר נמוך, קצת יותר רזה, אבל זה לא הגיע לו, לאף אחד לא, והוא ידע את זה ,והוא לא יכול היה לחיות עם זה, אז הוא גרם לעצמו להאמין שהוא כן ראוי לזה, כי הוא לא היה מספיק טוב, לא מספיק רזה, לא מספיק יפה, הוא הרג את עצמו כל יום מחדש עם המחשבות האלו בניסיון לתקן את הדברים,להפוך את מה שעבר להגיוני.
"אני לא יודע מה עברת מלאך, אבל לאף אחד לא מגיע לעבור דברים שישאירו אותו מצולק נפשית ככה, ואני בטוח שאפילו לא ראיתי חצי ממך,הייתי רוצה להיות חלק מהחיים שלך, אני לא רוצה להאיץ בדברים ואני אחכה לך כל זמן שזה ייקח, אני אהיה כאן כדי להקשיב, בכל פעם שאתה צריך אותי, אני מבטיח לך" רוי היה אף פעם לא היה כן ככה בכל חייו, וליאו באמת רצה פשוט לספר לו הכל כאן ועכשיו.
רוי הביט בידיים שלהם שעדיין היו שלובות זו לזו וחייך חיוך קטן וכן, בתקווה שהצליח לפרוץ כמה מהקירות הגדולים והגבוהים מדי של הנער הצעיר.
ליאו יישר את עיניו השחורות אל עיניו הירוקות בפעם הראשונה בשיחה הזו, רמז לניצוץ קטן מופיע בהן, הייתה תחושה שמשהו השתנה ביניהם, וליאו לא ידע מה, וזה הפחיד אותו ,כי הוא הרגיש שהוא בוער מבפנים, וכשרוי חייך, ליבו החסיר פעימה.