~ג׳וני~
העיניים שלה, אני שונא אותן.
אני שונא את איך שהם נראו מתי שהיא ראתה אותי איתה.
כאילו אני בגדתי בה ולא ההפך.
אני שונא את המבט הכואב בעיניים הכחולות שלה.
אני שונא את זה שהיא הזילה דמעות כאילו היא באמת נפגעה.
אני יודע שלא. היא לא הרגישה כלום.
היא בטח צחקה מבפנים כאילו זאת בדיחה. זה היה נראה כאילו כואב לה, כאילו אכפת לה, כאילו שברתי אותה, אבל אבל זה לא.
אבל מה שאני הכי שונא זה שאני לא שונא אותה.
פאק.
אני כל כך רחוק מלשנוא אותה.
אני כל כך רוצה לשנוא אותה. כל כך. אבל אני לא מצליח.
הלב הטיפשי שלי כואב.
טוב, לפחות מה שנשאר ממנו.
מה שהיא השאירה ממנו.
עברו יומיים מאז שהיא נכנסה לחדר שלי וראתה אותי עם קרלי.
רציתי שהיא תרגיש אפילו קמצוץ ממה שאני הרגשתי.
רציתי שיכאב לה גם עם זה ממש קצת.
וזה היה נראה כאילו כאב לה.
אבל זה היה שקר.
הכול שקרים.
היא ממש עשתה הצגה שלמה, היא הייתה נראת כמעט מופתעת.
כל פעם שהסתכלתי עליה ראיתי את קול.
ראיתי אותו איתה.
זה צורב.
אני פאקינג שונא את זה.
היה אסור לי להקשר אליה. הייה אסור לי לאהוב אותה. היה אסור לי לקוות שאולי מצאתי את האחת שלי.
היה.אסור.לי.
אני בדרך לתיכון ביום שני בבוקר שלפתע מישל קופצת משום מקום.
״היי,״ היא מחייכת אליי, מוזר.
״ה..היי?״ אני מסתכל עליה מצטרפת אליי והולכת איתי כאילו אני והחברה הכי טובה שלה לא נפרדנו.
״אתה יודע מתי שרה תגיעה היום? אני ממש חייבת לדבר איתה.״
מה?
רק לשמוע את השם שלה כאב לי.
״למה לעאזאל אני אמור לדעת מתי שרה תגיעה?״ אני עוצר ומסתכל עליה בכעס.
״אוקיי, תירגע, רק שאלתי בגלל שאתה חבר שלה,״ היא לא סיפרה למישל שנפרדנו?
למה?
״מיש..את יודעת שנפרדנו נכון?״ עיניה נפערות והיא מסתכלת עליי כאילו ראתה חייזר.
״מה?!״ היא צווחת ומתקרבת אליי.
״מתי??״
״לפני יומיים.״ אני עונה בפשטות וממשיך ללכת. אני לא מצפה שמישל תתחיל ללכת אחרי אבל היא כן.
״ביום שאני ומייקי חזרנו?״ הם חזרו? פאק זה היה צפוי.
״חזרתם?״ אני ממשיך ללכת.
״יאפ.״ היא נראת גאה בעצמה. ומייד מתעתשת.
״רגע אתה משנה נושא, למה לעזאזל לא ידעתי את זה?!״ תלמידים מתחילים להסתכל עלינו ואני מוריד את הראשון כדי לא להכות אחד מהם.
״תישאלי אותה. לא אותי.״ הקול שלי צרוד.
״אלוהים אפשר לפחות לדעת למה נפרדתם?״ אני לא רוצה לדבר על שרה, לחשוב עליה, או להיות לידה.
״בגלל שהיא וקו-״
״בייבי,״ מייקי מחבק את מישל והיא נרתעת לשניה ואז נמסה לזרועותיו.
הלב שלי כואב.
הוא מתכווץ כל כך שאני לא יכול לנשום.
עכשיו אני יודע איך הוא הרגיש.
ריק לחלוטין.
״מייקי..אני..״ אני מתחיל להגיד אבל הוא קוטע אותי.
״אני מצטער על זה שהתנהגתי כמו אדיוט גמור בזמן האחרון,״
הוא?
״אני גם התנהגתי כמו זין-״ הוא עוזב את מישל ומתקרב אליי.
״לא. אתה צדקת כל הזמן הזה, פשוט הייתי דפוק מידיי מכדי להודות בזה.״ הוא טופח על גבי.
הוא מושך את מישל אליו ומתחיל ללכת.
אני נשאר במקום דומם.
אני לא יכול לחשוב על כלום חוץ משרה.
למה היא לא יוצאת לי מהראש? מתחשק לי לתת אגרוף למשהו.
כל דבר.
אני מתחיל ללכת מאחורי התיכון ופתאום אני שומע וויכוח.
״אני רק מנסה לעזור לך, זה הכול.״ אני לא מזהה את הקול.
״לך זדיין! מתי פעם אחרונה ניסית לעזור לי? אה!?״ הקול הזה צרוד, נשי, שומעים בכי.
״את יודעת שבחיים לא רציתי לפגוע בך, אני אהבתי אותך-״
״שלא תעז להגיד את זה! את חתיכת מנובל!״ אני מתקרב לראות מי אלה והלב שלי מחסיר פעימה.
ג׳אק.
ו..
שרה.
אני כמעט חוטף התקף לב במקום שאני רואה את השיער הבלונדיני שלה מתעופף.
היא בלי איפור, היא נראת חיוורת מהרגיל, היא נראת כמעט..חולה?
לראות את הפנים שלה מכעיס אותי.
כל כך פאקינג מכעיס אותי.
״אני אהבתי אותך, ואני עדיין אוהב אותך.״ מה?
הכעס שלי הופך לזעם בשניות.
הבן זונה.
״שקר. ממש אהבת אותי אז אה? מתי שאמרת שאני זונה
מול קול?״ אני מאגרף את היד שלי לשמע השם של קול.
״את יודעת בדיוק כמוני שגם עם הייתי מתנגד, לא הייתי יכול לעזור לך, הוא היה פוגע בי-״
״לא פאקינג אכפת לי, ג׳אק.״ ג׳אק היה עם שרה? מה קורה פה לעזאזל?
״כן אכפת לך. אכפת לך מג׳וני-״
״לא אכפת לי ממנו!״ כאב. ברור שלא אכפת לה ממך.
״הוא..הוא..זה לא משנה. פשוט..תעזוב אותי בשקט בסדר?״ שרה מתחילה להתרחק וג׳אק נשאר שם לבד.
אני מרגיש כאילו אני הולך להתפוצץ. הזעם שלי מתעלה על כל דבר שאי פעם הרגשתי.
ויש רק דרך אחת להוצאי אותו.
אני מתחיל להתקדם אל ג׳אק אבל הוא לא רואה אותי כי הוא עם הגב אליי.
האגרוף שלי מתאדק.
אני עומד מאחוריו והוא כנראה מבחין בנכיחותי כי הוא מסתובב.
״ג׳וני..מה אתה עושה פה-״ האגרוף שלי פוגע בפניו כל כך חזק שאני שומע קליק.
הוא עף אחורה ודם נוזל מפיו.
״ג׳וני..״אני בועט בבטנו והוא מתכווץ כמו זחל עלוב.
״בן זונה!״ אני שואג ומתחיל להכות אותו בכל מקום.
כל.מקום.
אני שומע עצמות נשברות.
אני שומע אותו מיילל בכאב.
אני שומע אותו מפסיק לנשום.
אבל אני ממשיך להכות.
אני לא יכול להפסיק.
תפסיק ג׳וני. תפסיק.
אני ממשיך.
YOU ARE READING
האש שבוערת בינינו.
Romanceזיכרונות. זה יכול להיות דבר שמח, נחמד,מרגש, אבל זה יכול גם לאכול אותך מבפנים. זה יכול לענות אותך עד יום מותך, זה יכול להרוג אותך לאט לאט, ואפילו לא תשים לב שאתה מדמם. זיכרון חרוט לך במוח כל החיים. עם אתה רוצה בזה או לא. אבל היא מנסה לברוח מהזיכרון...