האש שבוערת בינינו.

פרק 21

~ג׳וני~
דם.
כל מה שאני רואה זה דם.
הוא בכל מקום. על הפנים שלי.
הבגדים שלי.
הנעליים שלי.
הידיים שלי.
מה עשיתי? הגוף הגוסס של ג׳אק מנסה לזוז. אני כמעט לא מזהה את הפנים שלו.
אני מרים את הטלפון בידיים רועדות ומכוסות בדם.
אני מחייג לאמבולנס.
״שלום, הגעת לבית החולים פנקס, מה המקרה חרום שלך?״
אני לא מצליח לנשום.
״א..א..ילד הותקף. המצב ממש לא בסדר, יש הרבה ד..דם.״
״בסדר גמור,אני שולחת עכשיו אמבולנס למיקום שלך.״ אני מנתק בלי להגיד עוד דבר ומתרחק משם.
אני מתחיל ללכת במהירות עד שאני מגיע לקצה השני של התיכון.
אני שם את הקפוצ׳ון על הראש ומוצאי את הג׳ונט. אני מדליק אותו ושואף שאיפה ארוכה ומייסרת.
תחשוב על דברים טובים ג׳וני.
גלידה.
שרה.
הצחוק המושלם שלה.
השיער היפה שלה.
העיניים הכחולות שלה.
החיוך המזוין שלה.
לעאזאל, אני נאנח ומשעין את הראש על הקיר.
פאק.
אני רואה צל מתקרב אליי.
שיט זה דילן.
הוא מתקרב אליי ולא אומר דבר.
מה זה החרא הזה עכשיו. הוא נישען על הקיר בידיוק כמוני ולאט,לאט, לוקח את הג׳וינט מידי.
אני נותן לו.
כי פאק, הבחור הזה ענק.
״תודה על הג׳וינט,״ הוא ממלמל ולפני שאני מצליח להבין מה קורה האגרוף שלו בפנים שלי.
אני עף אחורה ומרגיש דם בפי. אין לי כוחות להגן על עצמי, אין לי כוח אפילו לדבר.
״אני דיי בטוח שזה הגיע לך,״ הוא חוזר להישען על הקיר כאילו כלום לא קרה, וככה גם אני.
״היא סיפרה לך?״ אני סוף סוף מדבר. אני לא מסוגל להגיד את השם שלה, זה יותר מידיי כואב.
״היא רק אמרה לי שנפרדתם, אבל יש לי הרגשה שאתה זה שפישל.״ אם הוא רק ידע...
״מה אתה מתכוון לעשות?״ הקול שלי צרוד, אני מרגיש שהגרון שלי חנוק.
״באיזה מובן?״ הוא מעביר לי את הג׳וינט.
״של מישל.״ בשנייה הוא מתקשח ומזתקף. מעניין.
״מה אמרת עכשיו?״ הוא מביט בי בעיניי הקרח שלו.
לעזאזל יש לו עיניים בידיוק כמו שלה.
״מישל סיפרה לי הכול.״ אני משקר. יש לו הרגשה שבאמת קרה בינהם משהו, ואני רוצה לדעת למה, לא שזה מעניין לי את הקצה של הזין אבל מייקי כן, ואני ממש לא יתן לו ליפול בפח רק בגלל שהוא מאוהב.
״אין לך מושג על מה אתה מדבר,״ הוא מעביר יד על פניו ומתקרב אליי.
״אני יודע הכול,״
״אין שום דבר לדעת.״ זה נראה כאילו הוא מנסה לשכנע את עצמו יותר מאותי.
״היא סיפרה לי גבר,״
״עם תמשיך לדבר אני יסדר את הפנים שלך מחדש מקליי.״ הוא אומר את זה בקול אדיש כקרח.
אני אולי חזק, אבל פאק, ממש לא יותר מהבחור הזה.
״תראה, אני רק אומר, זה היה נראה כאילו היא ממש ממש אהבה אותך אחי,״ הלסט שלו התהדקה.
״כן, אם זה היה נכון היא הייתה איתי ולא איתו-״
״דילן!״ קול מוכר צועק.
קול מוכר.
הקול של שרה.
לעאזאל.
״דילן מה אתה עושה פה-״ היא נעצרת. והלב הדפוק והמטומטם שלי גם.
אני שונא אותה.
אני שונא את השיער המטופש שלה.
אני שונא את העיניים הכחולות שלה.
אני.שונא.אותה.
אני כל כך אוהב אותה.
משהו ממש לא בסדר איתי.
איך לראות פנים של מישהי יכול להרוג אותך?
אני מרגיש כאילו יורים לי בחזה.
לראות את הפנים שלה נופלת שהיא רואה אותי.
הנשימות שלי לא סדירות ואני מרגיש שאני רועד.
אני ממצמץ ורואה שמישל גם פה.
״איזה כיף, ממש כל החבורה.״ דילן אומר ואפילו לא מסתכל עלינו.
אני רואה את גופה של שרה נדרך, כאילו הכתי אותה.
היא נראת כאילו היא הולכת להתפוצץ מרוב כאב.
שקרים.
שקרים,שקרים,שקרים.
אני לא מצליח לגרום לעצמי להסיט מבט ממנה. היא כמו מגנט מזוין.
אני מרגיש כאילו העיניים שלה שואבות אותי פנימה.
״אני כאילו בלתי נראה?״ דילן מנופף בידיו.
היא מסיטה את מבטה ממני וכואב לי. ״בוא נלך דילן,״ מישל קוראת לו. הוא נאנח אבל מקשיב לה. אני לא מצליח להזיז את הרגליים. זה כאילו הם תקועות במקום.
אני רוצה פאקינג לברוח מפה.
כמה שיותר רחוק ממנה.
אנחנו פשוט עומדים שם, כמו שני מטומטמים.
״א..אנ..כלומר..ג׳וני..״ אני מרגיש כאילו האוזניים שלי מדממות.
לשמוע את הקול שלה...
כאילו מלאך מדבר.
אבל זו התחפושת של השטן.
״אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר.״ את חושבת?
״לא.״ זה הדבר היחידי שאני מצליח לומר.
״ל..לא?״ היא מתקרבת אליי ואני כמעט בורח.
״אל..פשוט, אל תתקרבי אליי.״ אני מרים ידיים ומתחיל ללכת משום.
״מה..רגע! לא!״ היא מתחילה ללכת אחרי כמו ארנב אבוד.
אני מרגיש כל כך הרבה דברים שאני לא יכול להכיל אותם בתוכי.
זעם,אהבה,שנאה,דאגה,עצב,כעס, פאקינג כעס.
״ג׳וני, תאט שניה,״ היא שולחת את ידיה הקטע אליי ואני נשבר לגמרי.
״אל פאקינג תיגעי בי.״ אני נוהם ומעיף אותה.
היא נבהלת וקופצת.
״מה לעזאזל עשיתי לך בידיוק?״ אני ממשיך ללכת ומנסה בכל כוחי להתעלם ממנה.
פעימת לב.
״למה עשית לי את זה. למה?״ אני שומע את הקול שלה נשבר וזה
פאקינג שובר אותי לחתיכות.
פעימת לב.
״אני יודעת שמה שהיה בינינו היה אמיתי!״ היא צורחת.
פעימת לב.
״מה קרה? איך הכול השתבש? אה? תענה לי לכל הרוחות!״
אל תענה לה ג׳וני, אל תענה לה.
״למה אתה מרחיק אותי? למה אתה מרחיק את כולם למה עשית לי את זה?-״
״בגללו!״ אני נעצר לגמרי והיא נתקעת בגבי.
״בגלל קול.״ אני נשבר. אני לא מביט בה. אבל אני שומע יבבה יוצאת מפיה ואז דמע אחת זולגת.
״ק..קול?״
״הוא סיפר לי.״ נראה שהבנה נופלת על פניה והיא מתמוטטת על הריצפה. אני מתאפק בכל כוחי לא להרים אותה ולבדוק עם היא בסדר.
״א..-הוא..-זה לא...-..אני מצטערת.״ היא לוחשת. כאילו זה פאקינג יעזור.
״אני מצטערת שלא סיפרתי לך.״
״מאוחר מידיי בשביל זה. אני לא רוצה לראות אותך, את מגעילה אותי.״ היא לא. אבל אני לא יעמוד בזה עוד הרבה זמן אם היא תמשיך לבכות ככה.
זה שובר אותי.
״רציתי לספר לך..א..- זאת..אני..״ אני כל כך כועס.
״לא מעניין אותי.״ אני ממלמל.
״א..-אבל ג׳וני..-א..-אני..-״ אל תקשיב לה ג׳וני.
״תפסיקי.״ אני פשוט הולך.
משאיר אותה שם, על הריצפה.
היא בגדה בי איתו.
אני מרגיש ריק. כל כך ריק. כאילו כלום לא יכול למלא את החור שהיא יצרה בתוכי. אני מרגיש מרוחק כל כך.
אני מרגיש כל כך לבד.
תנשום ג׳וני.
״ל..א-לא! שלא תעז להתרחק ממני בגלל זה!״ היא קמה עם דמעות בעיניה, המראה שלה הורס לי את הנשמה מזוינת.
״אתה לא יכול פשוט לעזוב רק בגלל שלא סיפרתי לך!״
״בטח שאני יכול.״ אני מסיט את מבטי ממנה והולך יותר מהר.
״אתה כזה חרא!״
״לכי תזדייני שרה, אה רגע, קול כבר זיין אותך.״ אני נוהם.
באותו הרגע היא קופאת. היא מסתכלת עליי במבט כל כך שבור, כל כך פגוע.
היא נראת כאילו היא נזכרת במשהו, משהו רע.
אני מסתובב וממשיך ללכת, הפעם היא לא הולכת אחריי,
למה קוויתי שכן?

הייי ח׳ברהההה אז לקח לי זמן לכתוב את הפרק הזה כי אני בחול ואין לי פה קליטה זה לא הפרק הכי טוב שכתבתי אני מודה, אבל זה כמו השקט לפני הסערה, נשארו שלושה פרקים עד הסוףףף ואני כבר עכשיו מודיעה פה...התחלתי כבר לכתוב את הספר השני בסדרההה הפרקים יתחילו לעלות בסוף החופש הגדול!!! הספר הוא על מישל ואחד הבנים, תנחשו מי, דילן או מייקי?