האש שבוערת בינינו.

פרק 22

~שרה~
מילה אחת.
שם אחד.
״בגלל קול.״
לא. בבקשה לא.
״קו..קול?״ הקול שלי מהוסס.
הרגליים שלי מתחילות לרעוד מרוב צמרמורת.
״הוא סיפר לי.״ אני מתמוטטת.
הוא סיפר לו.
הלב שלי נופל על הריצפה ביחד איתי.
הוא בחיים לא יעזוב אותי, לא הוא ולא הידיים הדוחות שלו.
הדמעות זולגות מעיניי בכמויות אדירות.
ואפילו אין לי שליטה על זה.
״א..-הוא...-זה לא..-אני מצטערת.״ אני ממלמלת בקול חלש.
הוא נראה רותח מזעם.
אני מבינה שהוא כועס, ואני מבינה למה, אבל למה הוא כל כך..זועם?
״אני מצטערת שלא סיפרתי לך.״ אני באמת מצטערת שלא סיפרתי לו שקול אנס אותי.
היה אונס אותי.
בכל יום.
״מאוחר מידיי בשביל זה. אני לא רוצה לראות אותך, את מגעילה אותי.״
הוא חורר לי את הלב עם המשפט הזה.
ברור שאת מגעילה אותו זונה!
אלוהים באמת חשבת שהוא יכול לאהוב אותי אחרי שהוא יגלה?
מה חשבתי לעצמי?
הדמעות לא נרגעות לשניה.
זה נראה כאילו לא אכפת לו בכלל.
זה שורף.
״רציתי לספר לך...א..-זאת...אני..״
״לא מעניין אותי.״ הוא קוטע אותי ואני שומעת את השנאה בקולו.
״א..-אבל ג׳וני..-א..-אני..-״ את כזאת טיפשה.
״תפסיקי.״ זה כל כך כואב שאני אפילו לא יכולה להסביר במילים.
בחיים לא הרגשתי יותר גרוע.
ג׳וני מתחיל ללכת, לעזוב אותי שם.
זין על זה, זין עליו!
הוא לא יכול פשוט לעזוב אותי רק בגלל זה.
״ל..א-לא! שלא תעז להתרחק ממני בגלל זה!״ אני צועקת ספק לוחשת.
אני קמה על רגליי עם דמעות בעיניי.
״אתה לא יכול פשוט לעזוב רק בגלל שלא סיפרתי לך!״ הקול שלי נשבר.
הנשימה שלי נהיית חלשה.
״בטח שאני יכול!״ הוא נוהם באגרסיביות. הוא מתחיל ללכת יותר מהר וזה קורע אותי לשניים.
המחשבה לאבד אותו קורעת אותי.
״אתה כזה חרא!״ אני צורחת עם מאט הקול שנישאר לי.
אולי טעיתי מתי שלא סיפרתי לו, אבל הוא מגזים.
״לכי זדייני שרה, אה רגע, קול כבר זיין אותך.״ בום.
הכול עוצר.
כל מה שנשאר מהלב שלי נשבר.
הלך לפח.
פשוט כך.
״קומי זונה,״ קול בועט בגופי הנפול על הריצפה.
אני לא מצליחה לדבר.
כל הפנים שלי מלאות בדם מרוב הבעיטות שהוא נתן לי.
״שמעת מה אמרתי? אמרתי קומי!״ הוא בועט בבטני וגל כאב מתפשט בגופי.
כאילו שורפים אותי בחיים.
חתיכה אחר חתיכה.
״אני לא רוצה להתכופף כדי לזיין אותך,״ עור הברווז משתלט.
המחשבה עליו נוגע בי מעבירה בי חלחלה.
רצון להקיא.
רצון למות.
עם כל הכוח שנשאר בי אני קמה לאט, לאט.
אני גונחת בכאב שהוא מחזיק את ידי בכוח ומושך אותי אליו.
״פעם הבא שאני ישמע שפלירטט עם מישהו, אני ההרוג אותך. את שומעת אותי? אני ההרוג אותך!״ הרוק שלו פוגע בפניי.
״ל..-לך..-זד..-״ אני בקושי מצליחה להשלים את המשפט וקול קוטע אותי.
״תשלימי את המשפט הזה ואני יקרא לכל הח׳ברה נזיין אותך אחד אחד, עד שכל מה שישאר ממך זה כוס רקוב.״ אני מרגישה טיפת דם פוגעת בשפתי.
״ל..-למה?״ השאלה יוצאת מפי.
״למה מה זונה?״
״ל..למה..-אתה..עושה לי..-א..-ת..זה?״
״ע..-עשיתי לך..-משהו?״ רציתי לשאול את זה כל כך הרבה זמן.
הוא מסתכל עליי בהבע משונה.
אני רוצה להקיא רק מלראות את הפנים שלו.
״אני..-אני......-לא יודע..״ הוא עונה. הוא נראה פתאום מבולבל כל כך.
הוא מסיט את מבטו ממני ואז אני רואה את הכעס חוזר לעיניו.
״בגלל שאת זונה מכוערת!״ הוא זורק אותי על הריצפה ושוכב מעליי.
״תפתחי את הפה עכשיו!״ אני לא פותחת אותו.
הוא מרים את ידו וסוטר לי.
״תפתחי.את.הפה.״ הוא סוטר לי שוב.
אני מתחילה לפתוח אותו קצת.
הוא מנצל את זה ומכניס את אצבועותיו לפי ופותח אותו בכוח.
זה מכאיב לי כל כך.
אני צורחת.
הוא מרתק אותי ואז יורק לפי.
אני רוצה להקיא.
״את הזונה שלי, שמעת? חתיכת זבל.״
ג׳וני מתחיל ללכת.
הפעם אני לא עוצרת אותו.
אין בי את הכוחות לעצור אותו.
הכול חוזר, כאילו זה אף פעם לא הפסיק.
זה לא יוצא לי מהראש כבר שעות,ימים,חודשיים,שנים,
הוא לא יוצא לי מהראש.
הוא והידיים המגעילות שלו.
הוא והמבט הדוחה שלו.
הוא והמילים הנוראיות שלו.
אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר חוץ ממנו, חוץ מההרגשה של הידיים שלו על הגוף שלי, מתעללות בי, פוגעות בי, הורסות אותי.
נמאס לי כבר להרגיש מלוכלכת.
נמאס לי כבר לבכות כל לילה.
נמאס לי כבר לקבל פלאשבקים נוראים בכל פעם שמישהו אחר נוגע בי.
נמאס.לי.
הוא הרס הכול בשניה אחת.
הכול.
כל מה שאני רוצה לעשות זה למות.
לא לחזור לעולם.
לשכוח מהכול.
הכול.
אני כל כך עייפה מכל זה, מכל החיים האלה.
אני מרגישה כל כך רע. שאני לא יכולה לנשום.
איך זה קרה לי?
למה זה קרה לי?
למה זה הגיע לי?
שרה תפסיקי.
תנשמי עמוק.
הוא הולך לשלם על מה שהוא עשה לי.
הגיע הזמן שאני אגרום לו לשלם.