Smells like home -L.S

5

נ.מ: לואי

״מה עושים, טום?״ ישבתי מול טום במשרד הקטן שלו, היום בבוקר השתחררתי מבית החולים, כבר שבע בערב ובאתי כדי למצוא משהו אחר לעבוד בו כאן כיוון שלא יכולתי למצלר.

״לואי, זה בסדר לקחת חופש-״ ״לא, אני לא צריך חופש, אני צריך את הכסף הזה. פשוט תגיד לי מה אני יכול לעשות במקום.״ לא יכולתי שלא לעבוד, אני רוצה לעבור לגור לבד כמה שיותר מהר.
אני רוצה שעד יום הולדת שמונה עשרה שלי יהיה לי את הסכום המספיק כדי לקנות דירה משלי, וחוץ מזה... המקום הזה מסיח את דעתי, אם לא זה אז יש לי יותר מידיי זמן פנוי, וזמן פנוי אומר שאצטרך ליהיות בבית.

אני שונא ליהיות בבית.

״אני לא מבין...לואי אף פעם לא שמעתי מההורים שלך, אתה עובד ללא סוף כי אתה צריך כסף וביום בהיר חזרת אליי פצוע. מה קורה?״ הוא נשען קרוב יותר אליי והסתכל עליי בדאגה.
לא...

לעזאזל, לא.

״לא קרה כלום.״ אמרתי בהחלטיות, מניד בראשי. ״מה לא? אני לא דבי-״
״לא קרה כלום!״ דפקתי עם ידי על השולחן בחוזקה, גורם לטום להירתע לאחור.
פאק...רק שלא יפטר אותי על זה.

״סליחה.״ מיהרתי להרגיע את עצמי, אלוהים רציתי לבכות. רציתי לשבת במקום מבודד ולבכות כלכך חזק.
שנאתי את החיים שלי, הרגשתי שהכל מתפרק. מתחתי, מעליי, מצדדי, הכל נופל עליי.

״תודה שאתה דואג, אבל אין לך על מה. אני בסדר.״ ניסיתי לחייך אך אני בטוח שהצליח להבחין בכמה שזה מאולץ. פשוט קמתי משם.

״אבוא בעוד יומיים לעבוד בקופה.״ התקדמתי אל הדלת ויצאתי מבלי להגיד להתראות, ממהר לצאת מהמסעדה.

מה עכשיו?

החיים שלי מתפרקים, כואב...כואב לי קצת.
טוב, אוליי לא קצת.
אוליי זה כלכך הרבה שהכאב הנפשי כבר מורגש פיזית, ההרגשה הזו כאילו והלב בוער, עולה באש, נשרף.
שמתי את ידי על ליבי ונשמתי נשימות עמוקות בזמן שהתהלכתי בעיר, נותן לאוויר הצונן ללטף את פני ולנסות להרגיע את התחושה בקצת.

אבל אז כל המציאות פשוט חוזרת אליי.

הייתי שמח לשיחה קטנה מליאם וזאין, אני לא יודע...לא אכפת להם? לא דיברנו כבר זמן מה והיום לא הגעתי לבית הספר. הם לא דואגים? הם עד כדי כך תקועים בתחת של עצמם והזוגיות שלהם?

הוצאתי את הטלפון מהכיס ופתחתי אותו, מסתכל על מסך הנעילה הריק שלי, ללא הודעה חדשה, ללא שיחה נכנסת, ללא לייק, תגובה, ריק לגמרי.

אני חושב שרק ברגע זה, הבנתי שאני לבד.

•
אחרי הליכה קצרה בשקיעה הגעתי ליער שלא הייתי בו קודם, העצים היו גבוהים והיה שביל מסורטט בינייהם שהתהלכתי בו.
השקיעה בצבצה מאחורי העצים הגבוהים בזמן שחשבתי עם עצמי לאן אני הולך.