Smells like home -L.S

17

נ.מ: לואי

ישבתי בשקט בפינת חדרו של הארי, בוהה בו שם את שקית הקרח על העין החבולה שלו ולא מוציא מילה. כפות ידיי רעדו בפחד ורגלי קפצה על הריצפה מבלי שהייתי יכול לעצור אותה. הייתי מבועת ולא ידעתי למה.

זו לא הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה, ולהפך. הפעם יצאתי בלי פגע. אז למה גופי לא הצליח להרגע? למה הפחד זרם בוורידים שלי מהר מתמיד? למה קצב ליבי עלה במהירות ואז האט מידיי כל פעם מחדש?

זיעה קרה נפלה על מצחי כשהסתכלתי על הארי, כן...זה ביגללו.
הפחד היה ביגללו.
פחדתי שישאל משהו, פחדתי שיהיה מעורב יותר מידיי, כי הוא כבר עכשיו כן.

הוא חטף את המכות במקומי, הוא הגן על אימי ועליי בזמן שלא יכולתי לעשות אפילו צעד אחד מזויין לעברם. כמו פחדן לא מצליח לצאת מהאוטו. מסתכל עליו חוטף מכות בישבילי אך משותק.

ברגע שאבא התקדם אליי הארי פשוט קם על רגליו וספג את כל המכות שהיה אמורות לבוא אליי.

ולמרות שהוכיח לי שהוא כאן בישבילי, פעם אחר פעם. לא רציתי לספר לו כלום. לא רציתי שידע אך ככל שהזמן עבר חלקים התחילו להיחשף בפניו עוד ועוד עד שזה הרגיש שכבר אין לי שום ברירה, כאילו וזה כבר לא בשליטתי, ההחלטה כבר לא הייתה על אחריותי.

הרגיש לי שהוא יודע, ככה הוא ככה.

זה משפיל, זה גורם לי להרגיש כלכך קטן. לא פחדתי מכלום. אבל מאבא? פחדתי כמו שלא פחדתי בחיי. והפחד הוא החולשה הכי חזקה.

לא רציתי שהארי ידע על הפעמים שהתחננתי לרחמים ממנו, זה מקניט, זה משפיל. זה חושף את כל הדמות החזקה שבניתי לעצמי.

״לואי.״ התעלמתי מהקריאה שלו בשמי ונשכבתי בפינה שעל חלונו, מסתובב עם גבי אליו ורק מנסה לעצור את גופי הרועד. לאט לאט האוויר מתנגד להיכנס לראותיי כשאני עוצם את עיניי ומנסה להירגע. הרגשתי משותק, ריק כלכך.

אני לא רוצה.
לא...רוצה...שהוא...ידע.

בבקשה, לא באלי-

•
״תסתום!״ הוא צעק עליי, משליך את גופי על הריצפה ועולה מעליי, אגרוף לפניי, בעיטה לבטני וכאפה חזקה ללחי.
״אבא...״
״אל תקרא לי ככה!״ הוא צעק צעקה מחרישת אוזניים, העלתי את ידי לאוזניי וניסיתי לסתום אותם מהרעש המצמרר, צורח בחוזקה אך לא שומע את עצמי. לא שומע כלום...