נ.מ: לואי.
״בקיצור, אני לא צריך עוד טיפולים.״ אמרתי למירדנה אחרי שיחה ארוכה שניסתה לשכנע אותי לספר לה קצת דברים ולא ישר לעזוב אותה, אך בכנות לא הרגשתי בה צורך. זה היה כלכך מיותר, במיוחד עכשיו שיש לי את הארי אם ארצה באמת לשתף מישהו במחשבותיי.
אגב הארי, ממש מיהרתי לברוח מביתו בזמן שישן כי ידעתי שלא אצליח לברוח ממנו כשיהיה ער.
קצת פחדתי שיתחרפן שהתעורר אך לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לבוא לכאן. לא יכולתי להביא אותו איתי.
הסתכלתי קצת מסביבי על חדרה המוכר, לא חושב שארצה ליראות אותו שוב. די גדלתי בתוך החדר הזה אך הגיע הזמן לשחרר, חוץ מלבזבז לי את הכסף כי אמא כבר מזמן הפסיקה לשלם על זה זה לא מועיל לי בכלום.
״בסדר,״ אמרה לבסוף, כותבת משהו במחברת שלה. ״אבל אשמח שתמשיך לכתוב במחברת שהבאתי לך.״
כיווצתי את גבותי, איזו מחברת?-
״הו.״ פלטתי, מגרד בראשי, המחברת השחורה המזוינת הזאת? ״קצת נטשתי אותה.״ אמרתי, אני לא חושב שאני יודע איפה היא ביכלל. כניראה באוטו שלי.
״תחזור לכתוב בה קצת, לא משהו רציני. תזכור לציין תאריכים. כשתיהיה בריא ומאושר כמו שתמיד חלמת אני רוצה שתסתכל במחברת הזו.״
נאנחתי בשקט, לא מאמין בשטויות האלה, מי יזכור את המחברת הזאת אם איהיה בריא ומאושר?
״בסדר.״ הנהנתי, משקר.לפתע שמעתי את הטלפון מצלצל מתוך כיסי, משכתי אותו משם כדי ליראות מי זה ולא הופתעתי ליראות שזה הארי, שיט. הוא קם?
נאנחתי והשתקתי את הטלפון ליפניי שהחזרתי אותו לכיס, מצטער הארי. לא יכול לענות.
״השתנית, לואי.״ מירנדה אמרה בחיוך קטן והרמתי את גבותי בבלבול קל.
״במה השתניתי?״ שאלתי והיא חייכה, ״אתה בריא יותר, הרבה יותר. התבהרו לך העיניים. אתה ניראה טוב. מישהו התקשר אליך הרגע, אני זוכרת שאמרת לי באחת הפגישות שלך שבקושי יש לך אנשי קשר.״ היא התחילה לדבר ואני רק הקשבתי, כשסיימה הייתי די שמח.
היא הייתה איתי ממש מההתחלה, אם היא אומרת שהשתנתי אז כניראה שאני באמת כן.
הטלפון צלצל שוב ונאנחתי, יודע שאני מכניס אותו ללחץ שאני לא עונה.
״אתה יכול לענות, לואי.״ היא אמרה אך הנדתי בראשי, אני צריך לתת לו להתמודד לרגע, חוץ מזה. זה הפגישה האחרונה שלי עם האישה הזו.
״זה בסדר, אנחנו גם ככה מסיימים פה, נכון?״ שאלתי, אני לא חושב שיש לנו עוד מה לעשות כאן. הבנו שאני לא בקטע של לשתף את היום שלי.
״כן, ביטלתי לך את החוזה לשנה הבאה והפסקתי לגבות את הכסף על טיפולים, אז אני מניחה שאתה משוחרר.״ היא חייכה אליי וחייכתי חיוך קטן חזרה, לובש על עצמי חזרה את הג׳קט של הארי ונעמד.
YOU ARE READING
Smells like home -L.S
Romanceשקט היה כל מה שאי פעם רצה. כל הזמן רק רעש, בכל מקום. עם רעש חיצוני עוד היה יכול להתמודד. אך הרעש שהלך בתוך המוח שלו הוציא אותו מכליו, גרם לו לאט לאט לאבד את עשתונותיו. בלאגן היה מה שנולד אליו, מה שחיי אליו, וכניראה מה שהיה מת אליו אם לא אותו הנער...