Smells like home -L.S

46

נ.מ: לואי.

עברו שבועיים שלמים שהייתי תקוע בביתי עד שסוף סוף אזרתי אומץ לצאת מביתי אל ביתו של הארי,

אך לא ציפיתי שזה יראה ככה.

-

״בקיצור, מטר שבעים ושתיים זה הרבה מאוד ואני לא רוצה לשמוע משהו אחר-״ נקטעתי מהטלפון שלי שצלצל (שכבר הספיק להתחלף בטלפון חדש), גורם לי לרטון כשאני מוציא אותו מכיסי.

הארי צחקק, מחזיק בהגה ומסתכל ישר כשחנה בחניית ביתו. ״אפילו הטלפון מנסה להשתיק אותך.״

״אני אכה אותך.״ הזהרתי אותו כשהורדתי את החגורה ממני, עונה לג׳וני.

״היי,״ הצמדתי את הטלפון לאוזני, מתעלם מהצביטה שהארי נתן למותניי ודוחף אותו כשאני יוצא מהרכב. 
הרבה קולות רקע נשמעו מהטלפון, מנוע של רכב שנוסע במהירות, הרבה דיבורים.

״לואי? לואי, איפה אתה?״ הוא שאל, נשמע לחוץ. טרקתי את הדלת מאחוריי כשצמצמתי את גבותיי בבלבול.

״בידיוק הגעתי להארי-״

״לא, לא.״ הוא מלמל ליפניי ששמעתי חבטה במשהו, מה? ״לואי, תחזור לבית שלך עכשיו!״

״מה קרה?״ שאלתי בפחד, פותח חזרה את דלת האוטו ונכנס פנימה, הארי הסתכל עליי מבולבל אך לא התמהמה כשנכנס אחריי.
״מה קרה?״

משכתי בכתפיי, הטלפון עדיין צמוד לאוזני, ״ג׳וני אומר לחזור הביתה.״ אמרתי בשקט, מסתכל מסביבי בחרדה. האם זה אבא שקשור לזה?