נ.מ: לואי
זה נורא פה.
השקט שורר בכיתה הריקה הזאת שרק הארי, המורה ואני נמצאים בה. זה לא מהשקט הנעים והרך, זה מהשקט שראשך מלא בכלכך הרבה מחשבות שכמעט עניתי לעצמי על שאלות בקול.
הארי ישב בשולחן שלידי כיוון שהמורה לא נתן לשנינו לשבת באותו השולחן, שנינו שקועים בדף העבודה המזוין שהמורה שכטר הביא לנו. לי זה היה קל, השאלות היו נורא בסיסיות. אך כשהסטתי את מבטי לדף של הארי ראיתי שעוד לא ענה על השאלה הראשונה.
חמור.
אני כבר סיימתי, ורק כששנינו מסיימים נוכל ללכת מפה אך זה לא ניראה שזה יקרה בזמן הקרוב.
לא ידעתי אם לשאול מה קורה עם הדף, לא ידעתי אם ביכלל לפנות אליו. המצב כלכך מביך שרק מהמחשבה על המצב יש לי משהו מציק בגוף.
עשיתי טעות, לא הייתי אמור לתת לו להתקרב אליי ככה, הוא כל הזמן אמר לי להרפות ולזרום עם הרגע אבל אני לא כזה, הלוואי והייתי כזה כי זה ניראה באמת כיף ומשחרר, הארי ניראה חסר דאגות, לא חשב ליפניי שעשה ואפילו שלא קרה כלום בסוף הוא עדיין נישאר אופטימי ומחוייך, וקרא לי נסיך..
הלוואי והייתי יכול להשתחרר ככה, אבל אני תמיד מרגיש את הצורך לחשוב ליפניי שאני עושה משהו, גם אם זה הכי קטן. אבל בסופו של דבר אני שמח שזה לא קרה, אני סתם אשחק ברגשותיו כי...לא אוכל ליהיות איתו.
לא משנה כמה ארצה.
מגיע לו בן זוג נחמד שבא ממשפחה יציבה וטובה שיזמין אותו לארוחות חג או אפילו סתם, לבוא כדי לעשות שיעורי בית.
מישהו שההורים שלו יהיו תומכים ואוהבים. אוליי ההורים שלהם יכירו אפילו ואז הם יוכלו לחגוג חגים יחד.
בקיצור, מגיע לו מישהו רגיל.
אני לא רגיל, ולא אתן לו להיכנס לחיי עד שלא אסדר אותם עם עצמי, זה לא מגיע לו, זה רק יאמלל אותו.
אז למה יש לי תחושה שהוא כבר חלק גדול מהם?
״לואי,״ לפתע הארי לחש לי, סובבתי את מבטי אליו בשאלה והוא סימן לי עם עיניו על הדף. הבנתי בקלות מה הוא רוצה וסובבתי את מבטי אל שכטר, רואה שהוא שקוע בטלפון שלו אז במהירות החלפתי בין הדפים שלי ושל הארי.
עברתי על השאלות עם עיניי בזמן שהוא עשה כאילו הוא ממשיך את העבודה בדף שלי כשלפתע קלטתי ציור קטן בצד הדף, עין יפה וכחולה. לא סתם עין מרופרפת ולא מושקעת, עין יפה.
מאוד.
כשנזכרתי שהארי יודע לצייר עזבתי את הציור הקטן, מבין שהוא כלום לאומת הדברים האמיתיים שהוא מצייר.
הלוואי ולי הייתה קורדינציה כזאת.
YOU ARE READING
Smells like home -L.S
Romanceשקט היה כל מה שאי פעם רצה. כל הזמן רק רעש, בכל מקום. עם רעש חיצוני עוד היה יכול להתמודד. אך הרעש שהלך בתוך המוח שלו הוציא אותו מכליו, גרם לו לאט לאט לאבד את עשתונותיו. בלאגן היה מה שנולד אליו, מה שחיי אליו, וכניראה מה שהיה מת אליו אם לא אותו הנער...
