Smells like home -L.S

22

נ.מ: הארי

העברתי את העיפרון הכחול על הדף הלבן בעדינות, מרים את מבטי אל לואי לכמה שניות ליפניי שחזרתי אל הדף. מצייר בדייקנות את קו הלסת המחודד שלו ליפניי שעזבתי את הצבע ולקחתי צבע כחול, צובע את מצעי המיטה שהוא שוכב בה.

ליפניי כמה שעות אמא נכנסה לכאן ביחד עם קייטי שהביאה לי את הציוד ושמיכה עבה יותר ללואי. אמא בדקה אותי ואת לואי, אמרה שמצבי משתפר אך אני עדיין צריך להישאר כאן מחובר לכל המכשירים האלו.
ללואי היא הורידה את מסיכת החמצן שלו בטענה שהוא צריך להתרגל לנשום בכוחות עצמו ובדקה את קצב פעימות ליבו שהיה יציב.

ועכשיו אמא הלכה להמשיך בעבודתה כשקייטי ירדה להביא קצת אוכל מחוץ לבית חולים, כי האוכל פה מזעזע.
נאנחתי בשקט, חוזר אל הדף שלי, לוקח מקופסת העפרונות עיפרון חדש בצבע חום, מחדד אותו קצת ליפניי שעבדתי על שיערו השטני של לואי.

לואי הוא היצירה הכי יפה שלי, תמיד נהנתי מלצייר אותו. זה היה כמו לקחת אומנות ולעשות ממנה אומנות. לואי יפה כמו אומנות. אז ישבתי ויצרתי אומנות מאומנות.
בילבלתי את עצמי...הוא פשוט יפה.

אני רק רוצה שהוא יקום כבר, הוא רדום כבר יותר מידיי זמן, זה מלחיץ.  אני מתשוקק כבר ליראות את עיניו.

לפתע שמעתי את דלת החדר נפתחת וסובבתי את מבטי אליה, רואה את קייטי נכנסת עם שקית של אוכל בידייה.
״הבאתי סושי,״ היא חייכה אליי והתיישבה בכורסא ליד מיטתי, מוציאה  את הסושי מהשקית ומושיטה לי קופסא אחת עם רול מטוגן.

״זה כל מה שחלמתי עליו.״ אמרתי, בעצם, כל מה שחלמתי עליו היה לואי אך היא לא צריכה לדעת את זה.
לקחתי מהשקית זוג צ׳ופסטיק ופתחתי את הקופסא, מתחיל לאכול. לא אכלתי מאז שיצאתי מהניתוח, ועד שאישרו לי לאכול סוף סוף, אני ממש שמח שזה לא האוכל המת של בית החולים.

״זה יפה.״ היא לקחה את המחברת שלי בזמן ששמה סושי בפיה, מסתכלת על הציור הלא גמור.
״זה כלום לעומת הציורים בסטודיו-״

״תשתוק כבר, שחצן.״ היא גלגלה את עינייה, נאנחתי בשקט.

״מתי הוא קם, קייטי?״ פלטתי בייאוש, עוצם את עיניי ועוזב את הסושי הזה, התאיבון נעלם ברגע.
״הוא ישן כבר עשרים וארבע שעות, זה לא מסוכן? אני לא מבין...״ סובבתי את מבטי אליו שוב, לא יכול שנייה בלי לבהות, לבדוק.

״הוא חטף מכות, טוב- מכות רצח.״ היא גיחכה במרירות ״הגוף שלו צריך את המנוחה הזאת, אני יודעת כמה אתה חסר סבלנות אבל זה בישבילו. ואתה תעשה הכל בישבילו, לא?״ היא הסתכלה לעיניי בשאלה, כבר יודעת את התשובה כאילו וזה כתוב לי על המצח.
״כן.״

״אז תעזוב את זה, עוד כמה שעות הוא יתחיל להתעורר, בינתיים תאכל. אל תשכח שעברת התקף לב. התקף לב הארי. אתה יודע מה זה פאקינג התקף לב?״ היא דיברה בחוסר אמון, גורמת לי להיזכר בפרט השולי הזה.
התקף לב...