Smells like home -L.S

37

נ.מ: לואי

שאפתי עוד שאיפה מהסיגריה אל תוך פי, נותן לה לחדור לראותיי ליפניי שהפרדתי את שפתיי אחת מהשנייה ונתתי לעשן הסמיך להחליק מתוך פי.

הבטתי ישר אל היער החשוך, מצליח ליראות רק את העצים הקרובים אליי, הרחוקים היו ניראים פשוט כמו מסך שחור אך ידעתי שהם היו שם איפה שהוא.

היה מוזר לי להסתובב כאן שוב לבד, הפעם האחרונה שהייתי כאן היה ליפניי שהכל קרה, שעוד הייתי חוזר לבית של הורי אחרי כל יום.
נשמתי באכזבה ומיהרתי לשאוף עוד מהסיגריה. הייתי ילד פשוט מסכן, אין דרך אחרת לומר זאת.

ועכשיו אני פה לבד שוב, הייתי צריך לנסות להתמודד גם בלי ג׳וני או הארי. להסתמך על מישהו זה אף פעם לא חוכמה, לא יכולתי להסתמך על זה שכל פעם שארצה לצאת לאנשהוא הם יוכלו לבוא איתי, ואוליי גם לא רציתי. אוליי גם רציתי את הלבד שלי. אומנם לא ידעתי איך להתמודד עם הלבד הזה אבל זה בסדר, אני כאן כדי לגלות.

הסתכלתי מסביבי שנית, מנסה להרגע אל עצמי אך המחשבה המציקה הזאת בחלק האחורי של ראשי שאבי או אימי נמצאים כאן לא משחררת ממני. ידעתי, ידעתי שזה כניראה לא נכון והיער הזה שומם לחלוטין אך המחשבה לא עזבה אותי מה שלא השאיר לי ברירה פשוט להתמודד איתה.

לאט לאט הארי עלה למחשבותיי וחיוך עדין צץ על פניי, שאמרתי לו שאני הולך ראיתי על עיניו שפחד לשחרר אך בכל זאת עשה זאת ונתן לי ללכת בלי שום בעיה, אומנם הוא שלח הודעה או שתיים אבל זה בסדר, גם ליפניי הכל הוא תמיד שלח לי הודעות כך שלא הייתי צריך ליראות בזה דבר חריג.

לקחתי שאיפה אחרונה מהסיגריה ליפניי שנאלצתי לזרוק אותה לריצפה, דורך עליה ומשפשף קצת כדי שתתכבה לגמרי ליפניי שהמשכתי ללכת. מוציא את העשן מפי.
שקלתי אם לקחת עוד אחת מהקופסא שבכיסי אך לבסוף החלטתי שלא, סיכמתי עם עצמי שאני יודע את הגבולות ולא אעבור עליהם, גם אם זה סך הכל שתי סיגריות.
שתי סיגריות יותר מידיי.

אחרי כמה דקות של הליכה עצרתי באיזה פינה שקטה, מתיישב עם גבי מושען על אחד העצים ומסתכל על כלום ושום דבר, כניראה שיש סיכוי גדול מאוד שאיזה דוב יערות יבוא לאכול אותי אך זה לא מהדברים שהפריעו לי כרגע. עסוק בלעצור הכל ופשוט לשבת ולתת למחשבותיי לפעול, ללא מוזיקה, טלפון או הסחת דעת כזו או אחרת. רק נותן למחשבותיי לנוע מנושא לנושא, לחשוב על הכל עד שארגיש את התחושה הזאת שכבר אין על מה לחשוב ואוליי אזכה לקצת שקט פנימי גם ללא עזרתו של הארי.

הייתי כך אוליי חצי שעה, יושב ונותן למחשבותיי להתפרע בתוך ראשי ולא מנסה לעצור אותן, כבני אדם אנחנו תמיד נמנעים מלחשוב ומתחמקים מזה ככל יכולתנו כי אף פעם אין כוח באמת להתמודד עם זה. למרות שאפשר להבין, ברצינות, זה בלאגן אחד גדול בראש. אך השקט הזה של אחרי, כמו סלע ענקית שהשתחררה מהלב, שעכשיו הראש נקי כי חשבת על הכל. אין מספק כמו התחושה הזאת.