Smells like home -L.S

34

נ.מ: הארי.

צפיתי בלואי ישן בשקט, יושב בשילוב ידיים בקצה המיטה ומתקשה להזיז ממנו את מבטי, אפילו לא לרגע.
השעה ארבע לפנות בוקר, הוא הלך לישון ברגע שעלינו לחדר ולא הצלחתי להירדם.

הייתי עוד בסדר אם בסך הכל לא הייתי מצליח להירדם, אבל אני לא מצליח ליהיות בטלפון, אני לא מצליח ללכת לשום מקום אחר.
אני לא מצליח להסיט ממנו את מבטי.

הפחד הזה, המחשבות הנוראיות ביותר על מה יקרה ברגע שאסיט מבט.

מבלי ששמתי לב דמעות יצטברו בעיניי, מתחילות לרדת אחת אחר השנייה אך נישארתי שקט. דומם, לא זז. מפחד לזוז.

היום היה היום המפחיד בחיי. כלכך קרוב ללאבד אותו, יותר מידיי קרוב.

כשהסתכלתי לרגע על גופו הצלחתי ליראות את סימני ידיי על זרועותיו מהאחיזה החזקה שלי, אך בפעם הראשונה; לא הצטערתי על זה.

היה לי קשה לקלוט שהוא באמת ניסה לעשות את הדבר האפל הזה, אני חושב שאפילו אני קניתי את ההצגה שלו שהכל בסדר.
כי זה באמת הרגיש ככה.

הוא היה איתי, הוא צחק איתי, הוא נישק אותי, הכל הרגיש כלכך טוב.

אך זה כניראה היה רק על פני השטח. אוליי אפילו בישבילו, אני מכיר את לואי. אני בטוח שהוא רק רצה להתחמק ולשכוח מהכל.

אני לא יודע מה זאין אמר לו, אבל כניראה שהוא נתן לו בוקס חזק למציאות אם זו הייתה תגובתו

בחיים לא ראיתי אותו ככה, כאילו מישהו רודף אותו. כמו איזה מפלצת גדולה שעומדת מולו ומאיימת לאכול אותו חיי.

אישוניו רעדו, הוא צרח, זה היה פאקינג טרגדי.

התיישרתי במקומי במהירות כשראיתי שהוא זז קצת במקומו, מסתכל עליו בציפייה. מה הוא עושה? לאן הוא הולך?

אך הוא רק התהפך על ביטנו, חוזר לישון.

נאנחתי בשקט, מרפה את גופי המתוח ומעסה את פניי ביאוש.

מה אני עושה?

מבלי ששמתי לב השמש עלתה והבוקר הגיע, שומע את לואי מתחיל להתעורר אז נשכבתי לידו כששיחקתי אותה ישן, מכסה את עצמי ליפניי שעצמתי את עיניי.

שמעתי כמה תזוזות קלות ולא אשקר שפחדתי, הייתי צריך ליראות לאן הוא הולך, מה הוא מתחנן לעשות?
לעזאזל, הייתי חרד כלכך. פחדתי עליו עם כל נשמתי.

״הארי?״ לפתע שמעתי את קולו הרך, גם הוא היה נשמע לא בשיאו. רציתי להגיב, לפקוח את עיניי וליראות סוף סוף את עיניו אחרי לילה שלם שבהיתי בדמותו הישנה. אך לא עניתי. גורם לו לחשוב שאני ישן.