נ.מ: הארי
״אני לא יודעת מה להגיד.״ קייטי אמרה לאחר שסיפרתי לה את מה שקרה, גורמת לי להאנח. ״מועיל.״
״לא, אני מתכוונת- למה היה חשוב לך להוציא את זה עליו דווקא כשהוא היה מולך במצב רגיש?״ היא שאלה, נשענת אחורה על מיטתי ומסתכלת עליי.
״היית יכול להגיד לו את זה בכל הזדמנות אבל החלטת לזרוק עליו את זה דווקא כשראית שהוא לא נינוח-״
״לא נינוח ממה? לעזאזל קייטי נמאס לי שהוא מתנהג לידי כאילו אנחנו לא מכירים! זוג, אנחנו זוג.״ הרבצתי למיטה בתסכול, ״מה עשיתי לא בסדר שהוא מרגיש לידי לא בנוח?״
״זה לא רק לידך, זה לואי וזה האופי שלו. אפילו אני יודעת את זה עליו אז מה לעזאזל קורה לך?״ היא הסתכלה עליי במבט מוזר והרגשתי שאני עומד להתחרפן, לא ידעתי איך להסביר את רגשותי והרגשתי שאף אחד לא מבין אותי, אפילו לא היא.
קמתי מהמיטה והסתובבתי באי נוחות בחדר, משתגע.
רק רציתי להצליח ליהיות בישבילו כמו מה שהוא בישבילי.
רציתי שירגיש לידי בטוח. אני יודע ש׳זה האופי שלו׳ אבל קיוויתי שאוליי איתי האופי שלו איהיה אחרת.
לא רציתי ליהיות כמו כל אחד אחר, אני גם לא אמור, לעזאזל. אני לא כל אחד אחר. אני לא מבין? ככה הוא תופס אותי?״שב.״ קייטי תפסה את גופי והושיבה אותי בפינה בחלון, מנסה להרים את ראשי אך התנגדתי לה וקברתי את ראשי בין ידיי. מניד בראשי.
אני לא רוצה לאבד אותו.
״מה קרה? ממה אתה כלכך מתוסכל? קדימה הארי.״ היא העבירה את ידה בשיערי, עומדת מולי ומחכה שאגיב.
״אני לא רוצה שירגיש לידי כמו שמרגיש ליד כל אחד אחר, אחרת למה אנחנו ביכלל ביחד?״ קולי מעומעם ביגלל ידי ואני מרגיש בסערת רגשות רצינית, כל רגש אפשרי חלף בגופי.
קייטי לא הגיבה, נותנת לי את הזמן לחשוב ולדבר.
״אני רוצה שהוא ירגיש לידי בנוח. אני מנסה להבין אותו, אני באמת מנסה. אני מבין שזה קשה לו ואני מנסה לכבד את זה אך זה כלכך מייאש לפעמים. אני רוצה שירגיש בטוח מספיק לשתף אותי, לדבר על עצמו. הוא תמיד נמנע מלדבר על עצמו.״ קולי חנוק לחלוטין כשפשוט דיברתי, נותן לזה להחליק מתוכי ללא פחד שאפלוט משהו לא בסדר כי זאת רק קייטי.
״הוא חשב שמייאש אותי לחכות לו, אך הדבר היחיד שמייאש אותי זה שאני לא מקום בטוח בישבילו כמו שהוא בישבילי.״ שפשפתי את פניי בחוזקה. ״אני לא רוצה להיפרד ממנו, אני לא רוצה לאבד אותו.״ הרגשתי את עצמי נחנק בתוך עצמי וניראה שקייטי שמה לב לזה כשהורידה את ידי מפניי בכוח והרימה את ראשי, נשכה את שפתיה כשהבחינה בפרצופי הדומע.
YOU ARE READING
Smells like home -L.S
Romanceשקט היה כל מה שאי פעם רצה. כל הזמן רק רעש, בכל מקום. עם רעש חיצוני עוד היה יכול להתמודד. אך הרעש שהלך בתוך המוח שלו הוציא אותו מכליו, גרם לו לאט לאט לאבד את עשתונותיו. בלאגן היה מה שנולד אליו, מה שחיי אליו, וכניראה מה שהיה מת אליו אם לא אותו הנער...