המסדר

פתח דבר הילדה שמתה

היא הסתתרה בפינת החדר החשוכה ועשתה כל שביכולתה כדי שלא יגלו אותה שם.

היא הציצה ברופא שהתבונן ברוז היימס בייאוש ובצער. הוא לא ידע איך לעזור לה, אבל היא כן. כל שהייתה צריכה זה שאיש לא יהיה בסביבה מלבד שתיהן.

המראה של רוז שוכבת על מיטת הטיפולים ללא ניע הרתיע אותה. היא הייתה חייבת לעורר את הקסם הטמון שבה כדי להציל את חייה.

סוף כל סוף הרופא יצא החוצה, כנראה כדי להרגיע את משפחת היימס, על אף שידע שאין דבר שיוכל לעשות כדי להציל את הנערה המסכנה.

שתיהן נותרו לבד בחדר. היא התקרבה אל רוז המחוסרת הכרה והניחה את אצבעותיה על לחייה החיוורות. עורה כבר איבד מצבעו וחום גופה הלך ונעלם.

דפיקות ליבה של רוז האטו והיא הרגישה כאילו דפיקות הלב שלה עצמה האטו גם הן. כמובן. היא הרגישה את כל מה שהחמישה האחרים הרגישו. רק את הבן הסורר והאפל היא לא הרגישה. חלפו כבר שלושה גלגולי חיים מאז שהצליחה להרגיש אותו. הוא שיחק במוחה וניתק את עצמו ממנה, לכן היא השיבה לו באותו מטבע וגרמה לו לשכוח את כל החמישה האחרים. אסור היה לו לגלות מי הם.

היא הביטה אל הדלת ובהנפת ידה, הטילה לחש על המנעול כך שאיש לא יוכל לפתוח אותו, לפחות לא בדקות הקרובות.

עיניה נחו במהירות על רוז כשדפיקות ליבה כמעט נעצרו לגמרי. לא היה לה הרבה זמן, עליה למהר!.

אצבעותיה נסגרו על ידה הקרה של רוז כשהתחילה למלמל מילים. היא קיוותה שבגלגול החיים הזה היא לא תיאלץ לעשות את זה, היא רצתה לתת לחמישה חיים רגילים לשם שינוי, אבל זה הדבר היחיד שיכול להציל את חייה של רוז.

ככל שהמשיכה למלמל, עורה של רוז השיב את חיותו ואת החום שלו. הקמע הבהב על צווארה וכשהחום התגבר, היא מיהרה להתרחק ממנה.

זה עומד לקרות.

ליבה הלם בפראות כשהבינה שמישהו מנסה לפתוח את הדלת וגם עומד להצליח. היא מיהרה להסתתר שוב והתבוננה מהצד כשהרופא נכנס לחדר וסגר מאחוריו את הדלת. הוא הניח דפים על שולחנו ולא הבחין במה שמתחולל בחדר. אבל היא הרגישה גם מבלי שראתה. עורה צרב וכאילו בער בעצמו.

רק כאשר אש פרצה מגופה של רוז, הרופא הסתכל עליה סוף סוף. עיניו נפערו באימה ולרגע אחד הוא קפא במקומו.

לעזאזל, הוא לא היה אמור לראות את זה, אף אחד לא אמור לראות את זה.

הרופא התעשת ומיהר לשפוך מים על גופה העולה בלהבות של רוז, אך זה רק ליבה את האש.

היא שקלה לצאת ממסתורה ולהשתמש ביכולת שלה כדי לכפות עליו לשכוח את מה שראה. אבל הרופא נרתע לאחור ומיהר לצאת מהחדר כדי לקרוא למישהו.