המסדר

פרק 8 הוא יודע

קייל וקיארה פסעו זה לצד זו לעבר שוק האיכרים.

"רוקסן כבר התעוררה?" הוא שאל בעודו מתעסק בקופסת העץ היוקרתית שלו.

קיארה גיחכה. "הסיכוי שהיא תתעורר לפני תשע בבוקר הוא אפסי".

רוכלים גלגלו עגלות לפניהם ומיהרו אל השוק בתקווה שיהיו הראשונים להציע את סחורתם. ילדים קטנים התרוצצו ברחבי העיירה עכשיו כשהשמש תפסה את מקומם של העננים והגשם.

מאז שגילה שיש לו קשר ישיר לשינוי הקיצוני במזג האוויר במלאווט, קייל השתדל מאוד לשמור על מצב רוח מתון ולא להתרגש או להיות נסער מדי.

כמובן שהמזל שיחק לרעתו כי כעת הוא פגש באדם שהוא הכי פחות מחבב בעיירה, ארתור וינסו. עוד לפני שאיבד את שפיותו, קייל מעולם לא סמך על הרופא לשעבר, הוא תמיד חש בחוסר נוחות לידו והרגיש כאילו הסתיר משהו.

ארתור ניצב בפתח ביתו, לוטש בעוברי הדרך עיניים פעורות מלאות קורי שינה. זקנו הארוך היה סבוך ובגדיו מוכתמים ומוזנחים.

"זה מוזר, הוא בדרך כלל לא יוצא כל כך מהבית." לחשה קיארה לצידו.

"בואי, נעבור מהר." הציע קייל והם האיצו את צעדיהם.

"תברח, תברח, כולם בורחים." קולו היה מבודח ומשוגע כמוהו, הוא הוציא פירור לחם שנתקע בזקנו והכניס אותו אל פיו, לפני שמלמל, "רק החברה שלך הייתה חכמה מספיק".

קייל נעצר במקומו ונדרך. "מה אמרת עכשיו?" הוא שאל וארתור רק התחיל לצחוק. "למי התכוונת? לרוז?".

צחוקו פסק בבת אחת והוא נראה צלול למרבה הפלא. "חכמה? מיס היימס? אם היא הייתה חכמה היא הייתה מקשיבה לאזהרות שלי".

"אזהרות?" חזרה קיארה.

גבותיו של ארתור התכווצו בחשד כשננעצו בזרועותיו של קייל. מאז הופעתו של התליון המטושטש על צווארו, כאב התפשט בזרועותיו של קייל ובאופן מפחיד למדי, ורידיו נצבעו בשחור לעיתים.

"זה לא יכול להיות אתה." ארתור הפטיר בדיוק כשקייל משך את שרווליו כדי שיכסו את כל ידיו. קיארה עקבה אחרי מבטו בבלבול. הוא לא התכוון לספר לאיש על הסימנים האלו, לא עד שידע בוודאות מה המשמעות שלהם.

"למה אתה מתכוון?".

ארתור פגש בעיניו ולאחר בהייה ממושכת בהן, השיגעון שוב תפס את מקומה של הצלילות וחיוכו חשף שן רקובה. "למה בכלל אתה מקשיב לי? אני רק אדם מבוגר ומשוגע. להתראות ילדים".

ובזאת הוא נכנס לביתו וטרק את הדלת מאחוריו, קולות הצחוק שלו רעמו מתוך ביתו.

קייל וקיארה עמדו שם המומים. הוא כבר לא ידע איך להתייחס לדבריו של ארתור, מי יודע מה אמיתי ומה הוא מדמיין.