המסדר

פרק 17 אמן האשליות

חלף שבוע ימים מאז אובדנה של קיארה וסיוטים תקפו את התאומה שלה בכל לילה. רוקסן התהפכה מצד לצד, אפילו כשהייתה שרויה בשינה עמוקה, החתך העמוק בגופה צרב בכאב.
תחושת מחנק עלתה בגרונה וידה טיפסה אל צווארה בניסיון לפתוח את דרכי הנשימה שלה.

הייתה זו שעת דמדומים אבל ביתה היה חשוך כמעט לחלוטין למעט נר יחיד שדלק.
זיעה קרה הרטיבה את מצחה. יד ליטפה בעדינות את ידיה הרועדות שאחזו בחוזקה בשמיכה. עיני הספיר של קאי בהקו באפלוליות החדר והשרו עליה שלווה. הוא הנחה אותה בנשימות כדי שהיא תירגע ותתנער מאחיזת הסיוט.

בכל לילה רוקסן חיה מחדש את הרגע המחריד של מותה של קיארה. הזיכרונות הרגישו כל כך חיים, כאילו זה התרחש פעם נוספת לנגד עיניה.
בין נשימה לנשימה היא שמעה את צעקותיה האחרונות של אחותה, ראתה את פניה מתעוותות באימה. הכאב שחלקו ברגעיה האחרונים שב וחזר לתקוף את רוקסן גם ברגעי ערותה.
"תנשמי." ביקש ממנה קאי.
"אני מנסה." היא השיבה, אבל כל נשימה הרגישה כמו מאבק. קירות החדר סגרו עליה כמו גם הצער הכבד. היא רצתה לצרוח ולשחרר את הייסורים שאיימו לכלות אותה, אבל במקום זאת רק פרצה בבכי נוסף.
קאי רכן לעברה ועטף אותה בזרועותיו. "אני כאן".

ראשה נטמן בחזהו ודמעותיה נספגו בבד חולצתו. "הבטחתי לה שאשמור עליה." היא התייפחה. "זה היה התפקיד שלי ואני נכשלתי".
"זה לא אשמתך, רוקסן. אין לזה שום קשר אלייך, את עשית כל מה שיכולת." הוא קירב אותה יותר, אצבעותיו מלטפות את שערה ומרגיעות אותה בהדרגה.
היא ישבה כך עוד דקות ארוכות, טמונה בין זרועותיו, עד שליבה הפסיק לדהור בחזה והדמעות התייבשו על לחייה.
"מעולם לא הייתי צריך לעזוב אותך." אמר קאי כשהתנתק ממנה וליטף את לחייה בעדינות. "מעולם לא הייתי צריך לאפשר לך להרחיק אותי".

"לא נותר לי אף אחד, קאי." היא נדה בראשה, נאבקת בדמעות נוספות.
"לא, רוקסן. אני כאן." הוא שב ואמר, ידו לוחצת את שלה בחוזקה. נראה שהיסס לפני שהוסיף בקול צרוד, "את המשפחה שלי, רוקסן. משפחה נשארת".
ליבה נצבט בכאב כשהוא חזר על המילים שהטיחה בו ביום שעזב.

"אני חושבת שהיא ידעה." צחוק לא רצוני נמלט מפיה של רוקסן כשהיא משכה באפה. "קיארה ידעה לפני שאני ידעתי".
קאי כיווץ את מצחו. "ידעה מה?".
רוקסן בלעה את רוקה. "שאני אוהבת אותך." היא ענתה בקול חלש כל כך שקאי היה בטוח שדמיין את זה. "היא ידעה שהפעם זה שונה כי… כי מעולם לא אהבתי מישהו ככה, מעולם לא היה אכפת לי ככה ממישהו. ואני יודעת שהרחקתי אותך והייתי–".

דבריה נקטעו כששפתיו נחו על שלה. ליבה דהר בתוכה ולקח לה רגע להתנער מהפתעתה. ידיו נסגרו סביב זרועותיה כאילו פחד שתדחוף אותו ממנה שוב. אבל היא לא התרחקה, היא טיפסה על ברכיה ודחפה אותו אל הרצפה כשעלתה מעליו. המגע שלו היה יציב כל כך, מגונן כל כך, עד שכל הצעקות והפחד נעלמו וכל מה שנשאר היה שניהם.
"אני אוהבת אותך, קאי." היא מלמלה כשרכנה מעליו.
ידו נטמנה בשערה לפני שהחליקה על גבה. "גם אני אוהב אותך, זאבונת".