חזרתי לעבודה ובדיוק התחלתי את המשמרת שלי. הייזל מדברת אליי בקולה הרך והמוכר כשהיא מוזגת חלב מוקצף לתוך הספל. קולה כאילו רוקד באוויר החם לאורך זמן עם הג'אז השקט של הפסנתר.
"הילד הבלונדיני חזר אתמול ואמרתי לו שאתה לא כאן והוא קנה עוד תה והלך. הוא צחק, אבל יכולתי לראות שהוא מאוכזב. אמרתי לו שתהיה כאן היום." הקול שלה מרגיע, אבל אני יכול לשמוע את ההתרגשות בקולה. אני יודע שהיא חיכתה הרבה זמן שמישהו ייכנס לחיי ויראה עניין. כל מי שאני מכיר חיכה. זה מעצבן לפעמים. עבורם שכל מה שאני צריך להיות "מתוקן" הוא בן לוויה.
אני מקמט את גבותי בתמיהה. מה איתי גורם לו לחזור? למה הוא מתעניין בי בכל תפקיד?
כאילו על סימן, הדלת נפתחת וזה וויל שוב. אני זוכר את החלום שלי והלחיים שלי מתחממות ואני מסיט את מבטי.
אבל הייזל מבחינה ודוחפת אותי למעלה לעבר הדלפק.
אני נושם עמוק ומדבר. "שוב שלום."
מבט של הפתעה לשמוע את קולי מזהה אותו מתפשט לראשונה על פניו. הוא מחייך והחדר נראה מואר יותר. "היי,"
"למה אתה כל הזמן חוזר?" אני שואל בבוטות לפני שאני יכול להפסיק את המילים.
"כי אני אוהב את בית הקפה הזה," וויל אומר בתמימות. הוא מבחין במבט שאני נותן לו והוא מחייך רחב יותר. "ואני חושב שאתה מגניב."
מעולם לא שמעתי את זה בעבר ואני לא יודע.איך לעשות את זה. האם אני מחזיר מחמאה? אני נראה נבוך? אני צוחק? אני רק אומר תודה?
"למה?" זה מה שאני הולך איתו בסופו של דבר. אלוהים, זה אפילו יותר גרוע. על ידי שאלות, אני רק מאריך את השיחה הזו. אבל אני סקרן, אני מחכה לתשובה.
הוא חושב. הוא חושב חזק. "אני לא יודע," הוא אומר בכנות. "אני לא מכיר אותך. אבל הייתי רוצה."
ואני רואה בתשובה זו מקובלת כי אני אומר, "בסדר...בסדר." מילים עדיין עפות לי בראש ואני לא בטוח מה לעשות איתו. הוא מתיישב שולחן ליד החלון ומחבר אוזניות ומאזין למוזיקה.
הייזל דוחפת אותי ומעירה אותי ממחשבותיי. "צא להפסקה," היא אומרת בקול נמוך כדי שאשמע. היא מכניסה לידי כוס תה חמימה. "תן לו את זה."
"אה אז אנחנו מחלקים עכשיו משקאות בחינם?" אני שואל בזעף.
היא מגלגלת עיניים ומחייכת. "פשוט לך."
בחוסר רצון, אני ניגש ומתיישב על הכיסא שמולו. מסתכל עליי, הוא שולף אוזנייה.
"תה?" אני מניח את הספל מולו וזוויות שפתיו מתרוממות. הוא שמח לראות אותי בא אליו. הלוואי שיכולתי לחייך אליו ולהיראות ידידותי, אבל זה מרגיש מוזר להזיז את הפה שלי בצורה כזו, אז אני לא.
"תודה,"
זה תורי לנהל שיחה ואני לא בטוח איך לעשות זאת. "למה אתה מקשיב?" אני שואל.
YOU ARE READING
השמש נראית טוב עליך- סולאנג'לו (מתורגם)
Fanfictionברחוב ההומה של ניו יורק סיטי, יש בית קפה קטן שנקרא חצות הקפה. שם אני, ניקו די אנג'לו, עובד במשמרת לילה. הלילה לא אוהב אותי ולא מדבר אליי, היא שקטה. היא רק מחסה אותי ואת נשמותיהם של אלה שלא נותר להם כלום, הנחמה היחידה שלנו היא כוס קפה בלילה גשום. חו...
