"אתה בסדר?"
הסתובבתי סביב המחשבות שלי שוב ושוב בראשי. הייתי כל כך קבור במוחי שאפילו לא שמעתי אותו פותח את הדלת ומתקרב אליי. הראש שלי מתרומם.
וויל עומד מולי, עיניו הכחולות מלאות דאגה. האם אני באמת נראה כל כך אומלל?
"אני בסדר," אני אומר בקצרה. זה לא אמין. אפילו ששמעתי את עצמי, התכווצתי מאיך שאני נשמע מת.
"האם אתה חולה?"
"לא ישן טוב."
"ניסית להשתמש בתוספי מלטונין?" (הערת המתרגמת: מלטונין זה כמו תרופה כזאת לגיל 55 נראלי והיא עוזרת לשינה, זה מה שהבנתי מגוגל)
"לא."
"אני אביא לך כמה."
במה הוא משחק, אנחנו חברים עכשיו? האם אנחנו מחליפים תנאי סמים עכשיו?
"בסדר,"
"תנסה לישון יותר."
"זה לא באמת תלוי בי," אני אומר.
הוא שקט. "טוב. מחר אביא לך קצת מלטונין."
יש מישהו מאחוריו שמחכה להזמנה שלו. וויל מתנצל וזז הצידה. הוא יושב על שרפרף ליד הדלפק, קרוב מספיק כדי להמשיך לשוחח איתי ולראות אותי עובד. הלחיים והצוואר שלי מתחממים כשאני מרגישה את מבטו בוער בי.
מה הוא חושב בזמן שהוא צופה בתנועות שלי? אני הולך מוזר? הוא יכול לראות איך הצוואר והאוזניים שלי נשרפים? הוא יכול לקרוא את המחשבות שלי? הוא יכול לראות את החור בחזה שלי?
"למה אתה עובד במשמרת לילה?" הוא שואל כשאני מוזג קפה לכוס.
"אני לא יודע." אני מושך בכתפיים.
הוא מסתכל עליי, אני יודע. אני יודע שהוא יודע שאני יודע. אני נאנח.
"אני מעדיף אנשים בלילה. אני חושב שזה מוציא מהם את הטוב והרע ביותר. הם הרבה יותר נכונים. אנשים משעממים עד כאב במהלך היום." אני אומר.
אני יכול להגיד שזו לא התשובה שהוא ציפה לפי האופן שבו הוא בוהה בי ללא מילים. שמתי את המכסה על הכוס וקראתי בשם. ללא לקוחות שיסיחו את דעתי, אני פונה לוויל.
"אז למה אתה מבזבז את זמנך לבוא לכאן כל לילה אחר?" שאלתי. כמה זמן פנוי יכול להיות לו? הוא סטודנט לרפואה.
אצבעותיו מסובבות קווצות שיער זהוב כפי שחשב. הוא מסתכל למעלה, כאילו מחפש את התשובה לשאלתי בשמיים. "לדבר איתך ולשמוע אותך מדבר איתי. איפה עוד אשמע מחשבות כמו שלך?"
צחקתי כשניקיתי את מכונת האספרסו. איזו תשובה מטומטמת עד כאב. הלוואי שיכולתי להגיד לו ללכת לאיבוד ולהפסיק לבזבז את זמנו. הלוואי ויכולתי להגיד לו שזה חסר סיכוי להיות קרוב אליי. אבל אני לא כי אני נהנה מזה. אני נהנה מתשומת הלב ואני נהנה להרגיש מיוחד. זה החלק הכי מביש בכל זה. שאני מבזבז את הזמן שלו כי אני נהנה מזה. זה אפילו אנוכי.
"אני חייב ללכת, ניקו." אומר בשקט, פינות שפתיו מתרוממות מעט. לשמוע את השם שלי יוצא משפתיו מסובב את בטני בעוד אצבעותיו מסובבות את שיערו. אני מציץ בפניו דמויי השמש, אבל אני לא יכול לסבול לציור איתו קשר עין לאורך זמן. העיניים שלו נראות כל כך מצפות, כאילו הוא מחכה למשהו. המילים שלי מתביישות בגרוני.
"בסדר," אני עונה בקול חלש כמו תמיד.
הוא מנופף כשהוא מגיע לידית הדלת.
"שיהיה לך לילה טוב, וויל." אני אומר כשהוא עוזב. הוא קולט את המילים שלי כשהן נופלות מפי.
הוא מחייך ופניו מאירות כמו השמש.
איך הוא עושה את זה?
YOU ARE READING
השמש נראית טוב עליך- סולאנג'לו (מתורגם)
Fanfictionברחוב ההומה של ניו יורק סיטי, יש בית קפה קטן שנקרא חצות הקפה. שם אני, ניקו די אנג'לו, עובד במשמרת לילה. הלילה לא אוהב אותי ולא מדבר אליי, היא שקטה. היא רק מחסה אותי ואת נשמותיהם של אלה שלא נותר להם כלום, הנחמה היחידה שלנו היא כוס קפה בלילה גשום. חו...
