חלמתי חלום בשנתי ולא הרבה ממנו היה הגיוני. הייתי בבית הקפה והכנתי לאטה, אבל שהלכתי להגיש אותו, בית הקפה התמוסס לשדה דשא. השמים כחולים לחלוטין. אני מסתכל למטה והלאטה שלי שהחזקתי הפך לרימון. אני שומט את הרימון ומסתכל מסביב. השינוי החדש הזה של הסביבה לא מפריע לי או מפתיע אותי בחלומי. רוח נושבת ואני מסתובב ו-וויל נמצא, הבחור הבלונדיני האקראי מבית הקפה. אבל זה מרגיש כאילו אני מכיר אותו אישית.
"האם אני מת או חי?" אני שואל.
הוא מושך בכתפיו. "לא משנה. אף אחד לא כאן מלבד אני ואתה."
והוא מנשק אותי וזה מרגיש טבעי, ידיו החמות על הלחיים הקרות שלי. אז נתתי לו. ונישקתי בחזרה. הוא חי נגדי.
אני מתעורר. זה ערב והרחוב שוקק בחוץ. מוחי מסתובב כשאני מתחיל לשכוח חלקים וחלקים מהחלום. אבל אני לא שוכח את הסוף וכמה טבעי זה הרגיש. כמה נורמלי.
אני מרגיש קצת בושה על שחלמתי לנשק לקוח. למה הוא? ראיתי אותו רק פעמיים זה לא משנה. זה רק חלום. לאנשים יש חלומות מוזרים כל הזמן. אני בוהה בעצמי במראה כשאני מצחצחת שיניים. העיניים הכהות שלי בוהות לאחור וזה לא מרגיש כאילו הן שלי. אני שוכח שאני באמת נראה כמו שאני נראה. אני לא מזהה את עצמי יותר אני מתיז מים על הפנים שלי ויוצא מהשירותים.
אין לי עבודה היום.
אני רוצה להישאר בפנים ולא לעשות כלום שוב, אבל אני מרגיש חרא. לא ראיתי את העולם מחוץ לדירה שלי או מחוץ לבית הקפה כבר חודש. אני מקבל משלוח מצרכים מכיוון שרוב חנויות המכולת סגורות בלילה ואני לא צריך לצאת מהבית להרבה דברים אחרים.
לרגע, הלוואי והייתי אחד מהלקוחות שהיו הולכים לבתי קפה עם החברים שלהם והולכים לרקוד בלילה. הם מרכלים בטלפונים שלהם באוזניים נכונות. יש להם אנשים לבלות איתם את זמנם. העבודה שלי גורמת לי להתרחק מכל החברים שיש לי בתור משמרת הלילה וקשה לבלות עם אנשים באופן קבוע עם לוח זמנים לא סדיר. אני אפילו לא יודע אם מישהו אפילו אוהב אותי חוץ מלוז כבר. לא דיברתי מילה עם אף אחד אחר הרבה זמן. אולי זו אשמתי. המחשבה מטרידה אותי ואני מכריח את עצמי לא לדאוג.
זה לא משנה.
ממילא נועדת להיות לבד.
תמיד היית לבד.
ועד כמה שהמחשבות האלה נשמעות אפלות, מודאגות ואומללות, הן מנחמות אותי. אם אני מסיר את הציפייה שיהיו חברים, אין הפסד בכלל. ללא רגשות מצוקה. ללא בדידות מוחצת.
פשוט חוסר תחושה כאילו יש חור בחזה שלי שהוא לא כל כך כואב. אני יכול לחיות עם זה. יש לי את כל השנים האלה.
וכך אני דוחס כל רגשות לגבי הבדידות והגורל של להיות נזיר נצחי עד שהוא טעים ובולע אותו. שם. זה יותר טוב. אני אשאר לבד לנצח וזה בסדר.
אני מסתובב בדירה כמו רוח רפאים שנלכדה במחזור. משעמם לי אולי אני אוכל משהו אז אני פותח את המקרר. אין לי תיאבון אז לא משנה ואני סוגר את המקרר. אני הולך בכמה מקומות עד שאני מגיע למיטה שלי. אולי אני אשן עוד קצת אבל שוב, אני לא מאוד עייף אז אני עוזב ומושיט יד לשלט של הטלוויזיה. אבל אין שום דבר שאני באמת רוצה לראות. בסופו של דבר, חזרתי שוב למקרר.
חייב להיות יותר בחיים מזה. נכון? לפחות אני יכול לעשות משהו נוסף עם יום חופש.
אני מתחרט על שנתתי לאט לאט למערכות היחסים שלי להתפוגג, אבל אני לא יכול שלא להרגיש חסר אונים. כאילו אין שום דבר שאני יכול לעשות. זה יהיה לא נכון להאשים אותם אז אני מפנה את האשמה אליי. אבל אין מה לשנות אותי. זה נראה כאילו נולדתי להיות לבד.
אנשים כמו אבא שלי ואמא החורגת שלי אומרים שהבידוד שלי היה תוצאה של מות אימי ואחותי, אבל אני לא מסכים. אמא שלי ואחותי שמתו דפקו אותי, בטח, אבל ילדים מעולם לא אהבו אותי כשהייתי קטן. זה אף פעם לא היה שונה. תמיד היה רעלה שהפרידה ביני וביניהם ואף פעם לא הבנתי למה. החלטתי שזה לא משנה ונצמדתי לביאניקה עד שיום אחד ביאנקה נעלמה מזמן והבנתי שהרעלה הפך לקיר.
אני לא פסימי, אני לא "חצי ריק" או "חצי מלא". אני פשוט ריק.
אני מתפטר מלהקשיב לקולות הרחובות של העיר ההומה שלעולם לא ישנה ליד החלון. לפעמים הלוואי שהעיר תשתוק. זה אף פעם לא, יום או לילה. אבל הלילה, אני שמח שיש קול שממלא את אוזני. זה לא מספיק כדי למלא את החלל שאני מרגיש בחזה שלי, אבל זה מספיק כדי למלא את מוחי.
גבר מתחתי מדבר בטלפון שלו חזק מספיק כדי שאשמע קטע. "...כמובן שעדיין אכפת לי, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי עכשיו!" הוא נשמע מתוסכל ואני תוהה עם מי הוא מדבר או על מה הוא מדבר. זה שכר דירה שהוא לא יכול לעמוד בו או משהו אחר? כשמסתכלים על הבגדים המפוארים והדחוסים שלו, זה לא שכר דירה. הוא יוצא במהירות מטווח שמיעה לפני שאני יכול לשמוע יותר. הוא וכל כך הרבה חיים אחרים הולכים ברחובות האלה כל יום. לכולם יש חיים כל כך נפרדים. הם הולכים לעבודה, עוסקים בעסקים, מדברים ומבלים עם חבריהם ובני משפחתם, ויש להם אחרים משמעותיים. הם הולכים למשרדים ולברים ולפסטיבלים ובתי קפה. הם יכולים להיות הלקוחות שלי או אולי לא. הם יכולים להזמין לאטה מוקה או תה כי הם מנסים לתקן את לוח השינה שלהם.
המחשבות שלי נסחפות שוב אל החלום. זה היה כל כך חי לפני ועכשיו הוא מעורפל וכמעט לא קוהרנטי. אבל אני יודע שנישקתי אותו. מכל האנשים שאני רואה בבית הקפה עם חיים מורכבים ומורכבים, למה הוא? ככל שאני חושב על זה יותר, אני מנרמל את החלום. כן, אני מניח שלא היה אכפת לי לנשק אותו. הוא לא נראה רע. הוא נראה נחמד. אבל זה לא יקרה ואני לא רוצה שזה יקרה. זה פשוט כך. זה לא ישמור אותי, זה לא ישפיע עלי. אני פשוט לא יכול שלא לתהות מה הוא עושה עכשיו או אם הוא יחזור אי פעם ואנחנו ניפגש שוב. ולמה. למה שהוא? אני אף אחד ומתנהג כמו אף אחד. לכל השאר יש חיים מורכבים מלבדי. הם הולכים לבתי קפה, אני רק עובד באחד. יש להם חברים ואהובים ובקושי יש לי את עצמי. יש להם תחביבים ותחומי עניין והם תופסים את העולם גדול יותר ומעבר למה שהוא. אני רק רואה מה יש אני אף אחד. אני מתחיל להתעצבן שוב.
אני נשאר ליד החלון עוד שעה וזה מרגיע אותי.
זה בסדר שאתה אף אחד, העירייה מרגיעה אותי. אתה אף אחד בניו יורק. אם אתה רק יושב ומקשיב, אתה יכול להיות כולם.
YOU ARE READING
השמש נראית טוב עליך- סולאנג'לו (מתורגם)
Fanfictionברחוב ההומה של ניו יורק סיטי, יש בית קפה קטן שנקרא חצות הקפה. שם אני, ניקו די אנג'לו, עובד במשמרת לילה. הלילה לא אוהב אותי ולא מדבר אליי, היא שקטה. היא רק מחסה אותי ואת נשמותיהם של אלה שלא נותר להם כלום, הנחמה היחידה שלנו היא כוס קפה בלילה גשום. חו...