השמש נראית טוב עליך- סולאנג'לו (מתורגם)

1- בית הקפה של חצות

הכל שונה בלילה. אם אתה עוזב את הבית שלך אחרי שקיעת השמש, זה כאילו אתה בממד אחר. והכל מרגיש מוזר ושונה, כי אתה מתחיל להתנהג אחרת. כאילו אתה מכבה מתג בראש שלך, אתה מתחיל לתפוס את העולם אחרת.

אני מאמין שיש שני צדדים של בן אדם.

יש את הצד של היום - הצד שאתה מראה לאחרים. אתה יודע, כמו לחייך ולדבר על דברים שאכפת לך מהם, אבל לא באמת. אתה מתמקד במה שלפניך. העבודה שלך, עמיתיך, היעדים והיעדים הנוכחיים שלך, מה שלא יהיה. זה מה שממלא את דעתך במהלך היום.

אבל אז זה שעת לילה ואתה בבית ועייף ולבסוף לבד. השמש נעלמה וכך גם האנשים והדברים שמזמזמים במוח שלך כל היום. אז זה רק אתה והמחשבות שלך. כשאתה מקשיב לעצמך חושב, הכל נראה ומרגיש אחרת. שקט. סוף סוף אתה יכול לשמוע את עצמך ולהבחין בדברים הקטנים שבדרך כלל היו טובעים מתשומת הלב שלך במהלך היום. סוף סוף אתה יכול לשמוע את עצמך ואתה הופך לאני הלילה שלך. מי אתה בראש שלך.

בגלל זה אני עובד בבית הקפה של חצות. כמובן, זה יותר בית קפה 7\24 ובמקרה אני עובד במשמרת לילה, אבל זה נקרא בית קפה חצות. אתה יודע. להישמע מגניב.

יש דברים שאתה יכול לראות על אנשים בלילה שלא תראה אותם במהלך היום. אתה רואה אותם פגיעים ביותר. אין רעש של המולת היום להתחבא מאחוריו. זה רק הם.

זה לא לילה עמוס במיוחד הלילה. יש כמה אנשים מפוזרים ליד השולחנות, אבל אין מסיבות גדולות. זה ליל שבוע אחרי הכל.

אני שומע את הדלת נפתחת ונסגרת ואני מיישר את הגב קצת מאחורי הדלפק שעליו נשענתי.

אני מסתכל למעלה כדי לראות רק בחור אחד עם תיק שליח. ברור שהוא עייף ומבולבל וכתפיו רפויות, מזכירות את היציבה שלי. שיערו בלונדיני בהיר, אבל הוא נראה עמום תחת אורות בית הקפה העמומים. הוא גבוה ורזה אבל הוא מתכופף כאילו מנסה להקטין את עצמו.

הוא חייב להיות סטודנט מהאוניברסיטה הסמוכה. אנחנו מקבלים הרבה מהם כאן. כולם חסרי שינה, שותים קפה וחסרי נשמה. הוא לא היה יוצא דופן.

"מה אני יכול להביא לך?" אני שואל. הוא מרים את מבטו אליי. עיניו כחולות בצורה ניכרת, אפילו באפלולית של בית הקפה.

"רק קפה שחור בינוני."

"עוד משהו? או שזה הכל? בלי חלב, שמנת, קצף, סירופ- משהו?" אנשים מניחים שאני שותה קפה שחור "כמו הנשמה שלי", אבל אפילו לי יש מספיק נשמה כדי להודות שלקפה שחור יש טעם של חרטה צרופה.

"לא. זהו." קולו נשמע עמום וחלול. אנשים תמיד אומרים לי שהקול שלי נשמע ככה. ככה זה נשמע?

אני מכניס את ההזמנה ולוקח את שמו, למרות שלא היה פה אף אחד אחר.

"וויל." הוא אומר, שפתיו מתעקלות לחיוך הקטן ביותר.

וויל.

אני אוהב שיש שמות להצמיד לפרצופים. אם אני לא מכיר אדם או אם הוא זר, אני אמציא לו שם בראש. אז כשהסיפורים שלהם יתפרמו כשאני לומד את הסדר שלהם, התנועות שלהם, המילים שלהם, הסיפורים שלהם, יהיה לי שם לקשר את הכל אליו. אני מניח שזו עוד סיבה שאני אוהב להיות בריסטה כאן. זה תמיד נותן לי תירוץ לבקש שם.