השמש שוקעת כשאנחנו מתקרבים לבית על המשאית הרעועה של אביו של וויל. השמיים הופכים כהים.
"היא זקנה, אבל היא בורחת," הוא אומר ומחייך.
אני מביט בדאגה דרך החלון על השדות והעצים סביבי. גפני קודזו צומחים מעל גדרות תיל ישנות. כשהשמש מסתתרת מאחורי האופק, אין כמעט אור, מלבד הפנסים של המשאית הישנה. הוא מקשקש לאורך הדרכים הישנות שכמעט ולא סלולות. זה לא מרגיש שהמשאית תפעל לאורך זמן, המסכן.
וויל צודק. ההורים שלו מאוד נחמדים. לא אכפת להם שאני לא מדבר הרבה. הם פשוט ממשיכים לדבר על הכל ושואלים אותי כמה שאלות מדי פעם. אני לומד שאביו של וויל כמעט סיים לערוך את ספר השירה שלו שהוא כתב. אמו של וויל עדיין שרה קאנטרי מדי פעם, אבל כבר עברה בהרבה את שיא הקריירה שלה. אביו של וויל צריך לצאת הלילה לדבר עם המו"ל ואמו של וויל צריכה ללכת איתו כי היא רוצה ללכת לקניות.
"נשאיר את שניכם עם הבית," היא אומרת. "אני בטוחה שלא תתגעגעו אלינו יותר מדי," המבטא הכפרי שלה עדין, לא יותר מדי טון. פשוט מתוק. אני יכול לראות איך זה יישמע טוב עם גיטרה.
"נתגעגע אליך," וויל אומר ומחייך אליי.
"אל תתעסקו יותר מדי בשטויות, בנים," אבא של וויל אומר לי. "ניקו, הצלחת לעבוד בשבילך, לצאת עם זה,"
"היי!" וויל אומר וצוחק. נתתי לעצמי לחייך קצת.
"סליחה, לא יכולנו להישאר ולהכיר אותך, ניקו," אומרת אמא של וויל.
"זה די בסדר," אני אומר להם. אני שמח שאני לא צריך לדבר איתם יותר. עד כמה שהם נחמדים, אני מאוד חרד לנהל שיחה. אני לא כמו וויל. אם הם מבלים יותר זמן איתי הם יראו כמה אני מוזר ומביך.
אמא של וויל שרה קח אותי כבישי הארץ לשארית הנסיעה ברכב. קולה המתוק ממלא את המשאית. המבטא שלה עדין ונעים. האצבעות שלה עפות על הגיטרה שלה. זה מדהים איך היא הצליחה להכניס את הדבר לכאן במשאית כל כך קטנה.
כמעט גן עדן, מערב וירג'יניה
הרי הרכס הכחול,
החיים בנהר שננדואה ישנים שם, מבוגרים מהעצים,
צעירים מההרים, נושבים כמו רוח
וויל שר איתה את הפזמון. אין לו באמת מבטא כפרי חזק או קול מתוק, אבל ההתלהבות שלו גורמת לי לחייך.
כבישים כפריים, קח אותי הביתה
למקום שאני שייך
למערב וירג'יניה, אמא ההרים
קח אותי הביתה, כבישים כפריים
אני בוהה דרך החלון. השדות משתלבים זה בזה. נראה שהאופק נמתח. השמיים נעשים כהים יותר, דוממים, והארץ שקטה. השמיים הופכים לצבע של ספיר.
אנחנו נכנסים לשביל העפר. "ברוכים הבאים לגן עדן, בנים." מר.סולאס אומר .
הם משחררים אותנו ועוזרים לשאת את החפצים שלנו כשהם מזכירים לנו איפה האוכל ולהתרחק מצרות ולהתקשר אם אנחנו צריכים משהו. גברת. סולאס מביטה בשעון שלה נאנחת.
"אנחנו חייבים ללכת." היא אומרת, מאוכזבת. "נתפוס בפעם אחרת, ניקו. אבל בנים צריכים מקום, אני לא רוצה להתערב בסטייל שלכם חבר׳ה."
"הבית הוא שלך," מר.סולאס אומר, קורן לעבר שנינו. "העולם שלך."
הפנסים הקדמיים דועכים אל המרחק האפל כשהמשאית מתרחקת שוב. נשארנו לבד עם הבית. זה בית ביתי, לבנים אדומות עם כיסא מתנדנד לבן על המרפסת. השביל הוא שביל עפר. הבית מוקף בגדר עץ בלויה העשויה מקרשים חתוכים גס של אלון חום מנוצל. אנחנו רואים איך פנסי המשאית מתפוגגים שוב. תופס את ידי. הוא עושה את זה כל הזמן עכשיו, אבל אני מרגיש חם בכל פעם.
"עקוב אחרי," הוא אומר.
הלילה חם, ובכל זאת רוח קרירה עדיין מפריעה את שיערנו ובגדינו. הדשא הגבוה מדגדג לי ברגליים כשאנחנו רצים. עיניו בורקות, עדיין, מבעד לחושך. אני עדיין יכול להבחין בתווי פניו בלילה הכחול-שחור. נראה שהחושך מתפתל ומתפתל כמו סטטי בראייה שלי. אני עוקב אחריו כשהוא מוביל אותי מאחורי הבית.
"תקשיב," הוא אומר לי.
יש עצים מאחורי הבית, בדיוק כפי שהוא תיאר. הם רוחשים חיים, אפילו בדממה של חושך. צרצרים, צרצרים, ינשופים, וכל מה שהוא מרשרש בין השיחים. יש קרקורים של קרפדות וקול עלים מרשרשים יחד עם הרוח. הלילה שקט, ובכל זאת סימפוניה של החיים.
אני מסתכל למעלה. "אוי וואו," אני לוחשת. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה כוכבים לפני כן. כמעט ולא יוצא לי לראות כוכבים, אני גר בניו יורק. הם צובעים את השמים. הם ניתזים את הלילה כמו הנמשים על כתפי הרצון. אני מסובב את ראשי, מנסה לקחת את הכל. אבל זה בלתי אפשרי. השמיים רחבים לאין שיעור. הירח עולה בשעווה. ליל הקיץ חם, אבל מריח מתוק.
"נכון? ותראה," וויל מצביע באוויר. גחליליות החלו לאט לאט להסתער. פשפשי הברקים מהמו וזוהרו סביבנו. וויל תופס אחד בידיו. הוא מראה לי את זה. האור מציץ מבעד לרווחים באצבעותיו החפות.
הוא נותן לו ללכת ואנחנו רואים אותו ממצמץ ומבהב.
העצים מתנשאים מעלינו כצלליות כהות. פשפשי הברק המקיפים אותנו נראים כמו הכוכבים מעלינו. הם משקפים זה את זה כמו מראה. יש כוכבים בשמים וכוכבים עלי אדמות. אני ו-וויל רודפים אחרי גחליליות, מרוצים לחלוטין מהפשטות של הכל. שום דבר לא העיב עלינו או בלבל אותנו. הלילה היה כה חשוך והאורות היו נוצצים ולא היה דבר מלבד זה. שמים וארץ הפכו לאחד ופשוט היינו ותמיד נהיה. חלק ממני תמיד יישאר ברגע הזה לרגעים שבהם הקווים בין שמים וארץ וחיים ומתים מטשטשים - הרגעים האלה חיים ומתנגנים לנצח.
YOU ARE READING
השמש נראית טוב עליך- סולאנג'לו (מתורגם)
Fanfictionברחוב ההומה של ניו יורק סיטי, יש בית קפה קטן שנקרא חצות הקפה. שם אני, ניקו די אנג'לו, עובד במשמרת לילה. הלילה לא אוהב אותי ולא מדבר אליי, היא שקטה. היא רק מחסה אותי ואת נשמותיהם של אלה שלא נותר להם כלום, הנחמה היחידה שלנו היא כוס קפה בלילה גשום. חו...
