השמש נראית טוב עליך- סולאנג'לו (מתורגם)

20- ויטראז׳ים

בקושי עלות השחר ואני ער. למעשה, אולי ישנתי רק שעתיים אתמול בלילה. השאר היה מלחמה מטושטשת בין מצבי תודעה.

וויל נושם בשקט לידי. אני מרגיש את עלייתן ונפילתן של ריאותיו על עורי החשוף. הדירה קרה וכחול פלדה מסתורי. למעשה, הכל כחול. זה סוג הכחול שנראה מטביע את כל העולם. הכחול נראה רך בוויל. הבוקר בהיר. התנועה שקטה, אבל היא תמיד שם. וויל אפילו לא ער כדי להיות מודע לזה.

עיניו מקופלות וסגורות בעדינות. רגע המנוחה הזה מרגיש כל כך שביר, אני לא בטוח אם אני מעז לזוז. האצבעות שלי מברישות את שערו קלות והוא לא מתעורר. הגוף שלו די חם בזמן שהחדר צונן. הזרוע שלו מונח על החזה שלי.

החזה שלו עולה, מטה, מעלה, מטה עם כל נשימה קטנה וישנונית. הוא לא נלחם עבורם. הם באים באופן טבעי.

ברגעים השקטים האלה אני אוהב אותו הכי ברור.

אני מחלץ את עצמי מהזרוע שלו והוא לא מתעורר. התלבשתי. חולצה שחורה, מכנסיים שחורים, ז'קט שחור. אני משאיר מאחורי קפוצ'ון לוויל. הוא לא לבש ז'קט אתמול בלילה והוא עלול להתקרר במהלך השיעור. הוא מתקרר די בקלות.

אני מקפיד לסגור את הדלת בעדינות כשיצאתי מהדירה. לוויל יש אזעקה בטלפון שתעיר אותו לשיעור, אז אני לא מודאג. מחשבות
אחרות ממלאות את מוחי שאינן קשורות אליו.

לקחתי יום חופש מהעבודה כמו בכל שנה. מישהו ימלא את המקום בשבילי והייזל יודעת אז לא אכפת לה ואמא החורגת שלי יודעת אז גם לה לא אכפת. יש אנשים ברחוב, אבל עדיין חשוך. למרות שיש קולות של תנועה כמו תמיד, האוויר מרגיש דומם. כל העולם מרגיש שקט, כאילו הם חולקים איתי את הבוקר השקט.

אני נוסע ברכבת התחתית והרכבת התחתית תמיד קצת צפופה. אף אחד לא מפריע לי. אני בוהה מהחלונות בשום דבר מיוחד. אין לי כוח לצפות באנשים ברכבת התחתית או להמציא סיפורים עליהם. המוח שלי מלא בכל השאר.

אני יוצא מהרכבת התחתית ואני חוזר על פני השטח. הבוקר בהיר יותר עכשיו. העולם לא כל כך כחול. אני הולך כמה צעדים ואני רואה את זה שם.

יש קתדרלה גדולה. זה מרגיש מוזר לראות מבנה כה ארכאי ומעוצב בקפידה בעיר כה מודרנית. עם ויטראז'ים וקירות אבן וכל הדברים האדריכליים השונים האלה שלא הייתי יודע עליהם אבל אנבת' אולי. אני רק יודע שזה עומד מעליי בצורה מרשימה, יפה בצורה בלתי אפשרית. פסלים וחלקי אבן דקורטיביים מכסים אותו, כאילו הבניין עצמו מגולף בעבודת יד מורכבת.

אני נושף ועולה במדרגות האבן. הדלת היא דלת ענקית מעץ. אני פותח אותו והאוויר בפנים קריר. חשוך כמו הרבה קתדרלות. האווירה קרה וכבדה. זה בניין ענק וכולם שקטים. יש נזירות וכמרים ומתפללים עם מחרוזות ותנ"ך.

המשפחה שלנו מעולם לא הייתה מאוד דתית. אני לא בטוח אם אני מאמין בכוח אלוהי כלשהו, ​​אבל אני תמיד מגיע לקתדרלה הזו כל שנה באותו היום. אמא שלי אהבה את הקתדרלה הזו. היא גם לא הייתה כל כך דתייה. לפחות, אני לא חושב כך. אני חושב שהיא האמינה במשהו, אבל היא לא הייתה גדולה על כנסיות או קהילות דתיות ועל הכללים שבאו עם זה. היא פשוט חיה ועשתה כמיטב יכולתה.

היא אהבה את הקתדרלה הזו כי היא אהבה את הקשתות ואת איך שהפסלים נראים "חמורים". זה מה שהיא הייתה אומרת. ותמונות הוויטראז' המסיביות שמתארות את חייו של ישו.

זו קתדרלה מהממת. זה אפל ומבשר רעות וקצת מצמרר, אבל מאוד יפה.

אמא שלי אהבה סוג כזה של שתיקה. היא אהבה להיות כאן ורק להביט ביופיה של הקתדרלה והיינו יושבים בשקט ושקט בספסלים לידה. ביאנקה ואני, זאת אומרת. בסופו של דבר היא גידלה ילדים שקטים מאוד. אני מניח שזו עוד סיבה למה אני כמו שאני. והיא הייתה בוהה למעלה. אני לא יודע אם היא התפללה או סתם הסתכלה, אבל מה שזה לא היה, היא אהבה את זה. היא באה לעתים קרובות. פעם בכמה חודשים, אבל ככל שחלף הזמן, היא הלכה לעתים קרובות יותר.

הייתי צריך לראות את זה כסימן, אבל הייתי צעיר ולא מאוד שומר מצוות. מצחיק איך זה משתנה אבל ביאנקה ידעה. היא החזיקה את ידי חזק מאוד ווידאה שאני לא רועש מדי או מגעיל. שנינו בהינו למעלה בויטראז'ים ובאיך שהשמש זורחת דרכו וגרמו לציורים של קשתות לרקוד על הרצפה. ביאנקה תמיד נראתה מאוד עצובה כשהלכנו ותמיד שמחתי כי הקשתות על הרצפה היו יפות. אבל ביאנקה ידעה ואני לא. בגלל זה היא נאלצה לבכות בשקט כל כך בלילה.

אני יושב ומצמיד את ידיי בחיקי כמו המתפללים האחרים ובוהה בצלב האדיר מעל האלטר ואני מעמיד פנים שאני אמא שלי ואני מנסה לחשוב על דברים לומר. המילים מרגישות יבשות בגרון ואין הרבה מה להגיד. אני מנסה להעמיד פנים שאני אמא שלי ולא בריסטה הומו שלא יודע לאן ללכת בחיים.

זה היה היום. יום השנה. הרופא אמר שהסרטן לקח אותה והכוהנים יגידו שאלוהים לקח אותה. ביליתי הרבה זמן בהרהורים על זה לפני כמה שנים, אבל נראה שזה כמעט לא משנה עכשיו. ואני לא אגיד דברים חמוצים כמו, "זה מרגיש כאילו היא כאן איתי", כי זה לא. זה מאוד מרגיש כאילו אני לבד בקתדרלות בלי שהיא שילבה את ידיה וביאנקה אוחזת בידי.

זה פשוט מרגיש כאילו אני מוקף ביופיה של הקתדרלה כפי שהיא הייתה. ואני מבין למה היא באה לכאן לעתים קרובות כל כך בזמן שהיא מתה. זה מרגיש בסדר למות כשאתה כאן. זה לא מרגיש כל כך סופי וקשה כשאתה מוקף ביופי כזה. וזה גם מרגיש בסדר להמשיך לחיות. אני מבין אותה קצת יותר טוב

אין לי מה להגיד לאלוהים הגדול או לאמא שלי או לביאנקה. אם הם היו שומעים את המחשבות שלי, הם כבר היו יודעים כל מילה וכל מה שהיה לי להגיד להם. אני עוזב את הקתדרלה והיא מאוד מוארת וקולנית בחוץ. זה כמעט יותר מדי. זה כואב לי בעיניים ובאוזניים.

אני לא בוכה. אני לא הולך לעבודה למרות שיכולתי. אני לא רץ כדי לרצות. אני פשוט ממשיך להסתובב ברחובות ומרגיש ומרגיש ומרגיש.